בזמן הווסת האישה נתפסת כמקור טומאה ואסור עליה לבוא במגע מיני עם בעלה . נודף כאן ריח של אמונה תפלה בנוגע לדם הווסת , אם כי רק באופן חלקי . המקור לטאבו של המקרא על הווסת הוא במחויבות העמוקה לחיים ולהמשכם של החיים . אנשים מחברות פרימיטיביות העידו לפני חוקרים שדם הווסת והדימום שלאחר הלידה מסוכנים לבני האדם . מקורות כתובים מעידים שאף הקדמונים , בהם הרומים והערבים בתקופה שקדמה לאסלאם , סברו כך . אמונה עממית כזו מופיעה גם בתלמוד : " הני בי תרי דמצעא להו אשה נדה — אם תחלת נדתה , היא הורגת אחד מהן ; אם סוף נדתה , היא מריבה עושה ביניהן " ( פסחים קיא , ע " א ) . בקרב הערבים דם הווסת נתפס כבעל סגולות חזקות , ואף לזאת אנחנו מוצאים הדים בדברי חז " ל ( שבת קי , ע " א ) . מכאן שהיתה אמונה אוניברסלית שבדם הווסת מקננים כוחות דמוניים , וככל הנראה אמונה זו היא – היא הגורם לבידודה של האישה בזמן הווסת . אבל המונותאיזם של עם ישראל עקר את השדים ( ראו פרק ד , נושא א ) , אם כך מהן הסכנות שממשיכות לארוב בטומאת האישה הנידה ? אם אין עוד שדים , אם אכן אלוהים הוא מקור הטוב והרע , הרי שהטומאה עצמה היתה צריכה להיות מו...
אל הספר