חוק הזבח העתיק ביותר במקרא נזכר בויקרא יז , והוא מציין את המקום והאדם המתאימים לשחיטת בעלי חיים . המקום הוא המקדש המקומי , והאדם הוא הכוהן באותו מקדש . אבל כשיאשיהו ריכז את הפולחן בירושלים וביטל את המקדשים המקומיים , נוצר כורח להתיר גם למי שאינם כוהנים לשחוט בשר בבית . היתר כזה משתקף בקובץ החוקים של ספר דברים , ועצם השפה שלו מאלפת : " כי י רְ חק ממ ךָ המקום אש ֶ ר יבחר ה ' א לֹ הי ךָ לשום שמו שם וז בחת מבק רְךָ ומצאנ ךָ אש ֶ ר נתן ה ' ל ךָ כאש ַ ֶ ר צוית ִ ךָ " ( דברים יב , כא ) . פסוק זה מלמד בבירור שכבר היו לא רק מקום נכון , אלא גם שיטה נכונה לשחיטה . אף על פי שהפסוק משחרר את האנשים מהדרישה למקום המסוים , הם עדיין חייבים בשיטה ; ומהי השיטה הנכונה ? המקרא אינו משיב — נהפוך הוא : לדידו התשובה מובנת מאליה . התלמוד מספק את הפתרון , ובפירוט רב . כל זה מדגים בבירור את השלמות של טכניקת השחיטה , שמטרתה לגרום לחיה לאבד את ההכרה מיד ובסבל מועט ביותר . לא נוכל להידרש כאן לכל גודש הלכות השחיטה , ודי בדוגמה של החלף , סכין השחיטה : הסכין חייבת להיות חדה כתער ולהיבדק בדיקות סדירות לגילוי פגמים , כד...
אל הספר