מאז מחצית מאי 1903 נראה היה כי 'פרשת אלטנוילנד' הולכת ודועכת . כל מי שהיה לו מה לומר בנושא כבר אמר את שלו . ההרגשה בקרב המעורבים בדבר הייתה כי 'המעשים נעשו והדברים נאמרו . ' למעט כמה התבטאויות בודדות של עסקנים ועיתונאים במזרח אירופה ' , הניחו הכול לפרשה . הקשר המיוחד ואולי המוזר שנרקם מאז הקונגרס הציוני הראשון בין הרצל לראשי הציונים במזרח אירופה - נגוז והתפורר . כבר לאחר הקונגרס הציוני השלישי היה ברור כי בין הצדדים נפער קרע עמוק , שהלך והעמיק ככל שנקפו השנים . ועם זאת , בין הציונים המזרחים הייתה קבוצה של אינטלקטואלים חופשיים בדעותיהם ( דוגמת רופא העיניים מקייב , מאכם מאנדלשטאם , ועורך הדין מוורשה , איזידור יאםינובסקי , ( אשר עם עסקנים מהמזרחי ( בהנהגתם של עורך עיתון 'המליץ א"ל , ' רבינוביץ [ איש יהודי , [ והרב יעקב ריינס מלידא , ( עדיין נטו אחר הרצל וראו בו המנהיג היחיד שיוכל לשמור על שלמות התנועה . זאת הסיבה , כך נראה , להתקפותיהם הבלתי מתפשרות על אחד העם , אשר לדעת רבים מהם נשא את נם החילוניות בחברה היהודית ובתנועה הציונית . מהמקור האחרון ( 76 ) אנו למדים כיצד ראה אחד העם עצמו את פרש...
אל הספר