תגובתו של הרצל לביקורתו של אחד העם הייתה מן ההתחלה מורכבת ולא שגרתית . הוא אמנם חש עלבון צורב מהדברים , אך בחר שלא להגיב עליהם ישירות אלא לתת לידידו הקרוב מאכם נורדאו לעשות את המלאכה במקומו . גם בהמשך העדיף הרצל שמלאכתו תיעשה בידי אחרים . התייחסותו הפומבית לביקורת הייתה כאילו היה הדבר נושא פוליטי פנימי בתנועה הציונית , וכפי שהסביר זאת בובר : 'גילוי של חוסר נאמנות , המכוון כביכול נגד נורדאו אישית , או נגד הרצל , ומכל מקום נגד הנהלת המפלגה ' . ' הטקטיקה שנקט הרצל הייתה שקופה למדי : בהיותו מנהיג התנועה הפגין אדישות אישית נוכח 'הפרשה ' וגרס כי היא עניינם של אחרים ואינה נוגעת לו . למעט כמה איגרות וריאיון בביטאון האינטליגנציה היהודית , ה ' ווסחוד , ' שבו דרש לגרש את אחד העם מהתנועה הציונית , לא השמיע הרצל דבר וחצי דבר על אותה 'פרשה . ' בכך ביקש להוכיח כמה קטנים הם יריביו . עם זאת , לכל הנוגעים בפרשה היה ברור כי הרצל עוקב אחריה בדריכות . יתרה מזאת , מהשתלשלות הדברים ניכר כי יותר מכול נפגע הרצל מביקורתו הנוקבת של אחד העם . אפילו האירועים בקישיניב וההתפתחויות סביב תכניות ההתיישבות האלטרנטיביות ...
אל הספר