במאה הראשונה לסה"נ כבר נודע שה"ש כחלק מכתבי הקודש : יוסף בן מתתיהו , המונה בספרו נגד אפיון ( א , ח ) עשרים ושנים ספרים מקודשים ( עשרים ושנים ולא עשרים וארבעה מפני שהוא מצרף , מן הסתם , את רות לשופטים ואת איכה לירמיה ) מזכיר כחטיבה אחרונה : "ארבעת הספרים הנשארים כוללים מזמורים לאלוהים ולקח חיים לבני האדם" ( מהדורת י"נ שמחוני , ורשה , תרפ"ח , עמ' יב ) וכוונתו לתהלים , משלי , שיר השירים וקהלת . ספר חזון עזרא החיצוני , שנכתב סמוך לחורבן בית שני , יודע כבר את המספר עשרים וארבעה - הכולל כמובן את שה ) "ש פרק יב , מהדורת י' ליכט , ירושלים תשכ"ח , עמ' . ( 83 שרידים ממגילת שה"ש נתגלו בקומראן ( ראה סעי לב ) ואף מכאן יש סיוע להנחה של קדמות התקדשותו . מליטו בישוף סרדיס בא לארץ ישראל סמוך לשנת 170 לסה"נ לבדוק אלו מן הספרים נחשבו בה לקנוניים , והוא מונה עמהם את מגילת שיר השירים . עקילס תרגם את הספר ליוונית בין שנת 90 לשנת 130 לסה"נ , ועוד בטרם תמה המאה השנייה לסה"נ תורגם הספר שוב גם על ידי סימכום ותיאודוטיון . אף על פי כן מעידה ספרות חז"ל על פולמוס חריף סביב שה"ש : "בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירי...
אל הספר