ארבעת הסיפורים אשר הביא אבי במאמרו מהווים , כל אחד בפני עצמו וכולם ביחד , מעין ניסיון למציאת הסבר לחורבנה של ירושלים בכלל ושל בית המקדש השני בפרט . מסקנת הסיפורים היא כי החורבן נבע מהתנהגות מוסרית מעוותת של מנהיגי העם , הם השכבה הכוהנית השלטת בירושלים , אשר מייצגיה בסיפורים הן ארבע הנשים . התנהגות זו התבטאה הן בעושר מנקר עיניים הן בחוסר היכרות עם מצב השכבות הנמוכות בחברה וזלזול בהן . ריקבון מוסרי זה התקיים בד בבד עם המשך קיום המקדש , אשר בו עבודת הקודש נעשתה עדיין כסידרה וענייני 'בין אדם למקום' נראו כמתנהלים כראוי . כידוע , לא היה עם ישראל העם היחיד אשר התמודד עם אסון בקנה מידה גדול . במשך ההיסטוריה הגיעו עמים רבים ממצב של שלטון וכח למצב של הרס , חורבן ושעבוד לזרים . עניין רב יהיה לחוקרי ההיסטוריה או הספרות לנסות ולהשוות בין דרכי ההתמודדות השונות של העמים עם האסונות שניחתו עליהם , השוואה אשר עשויה להעמיד את דברי חז"ל בפרספקטיבה הראויה להם . בתגובתי זו אסתפק בהשוואה קצרה בין הסיפורים אשר הביא אבי במאמרו לבין ההסברים אשר הובאו לקריסתה של ספרד הויזיגותית בשנת 711 לספירה מול הכובשים המוסלמ...
אל הספר