פלימו הוה רגיל למימר כל יומא : גירא בעיניה דשטן . יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה . אידמי ליה כעניא . אתא , קרא אבבא . אפיקו ליה ריפתא . אמר ליה : יומא כי האידנא כולי עלמא גואי ואנא אבראי ?! עייליה וקריבו ליה ריפתא . אמר ליה : יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי ?! אתיוהו אותבוהו אתכא . הוה יתיב , מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה , והוה קעביד ביה מילי דמאיס . אמר ליה : תיב שפיר ! אמר ליה : הבו לי כסא . יהבו ליה כסא . אכמר , שדא ביה כיחו . נחרו ביה . שקא ומית . שמעו דהוו קאמרי : פלימו קטל גברא , פלימו קטל גברא . ערק וטשא נפשיה בבית הכסא . אזיל בתריה . נפל קמיה . כי דחזייה דהוה מצטער , גלי ליה נפשיה . אמר ליה : מאי טעמא אמרת הכי ? ואלא היכי אימא ?! אמר ליה : לימא מר רחמנא נגער ביה בשטן . ( קידושין פא ) פלימו היה רגיל לומר כל יום : חץ בעינו של השטן . יום אחד ערב יום כיפור היה . נדמה לו כעני . בא , קרא על הדלת . הוציאו לו לחם . אמר לו : יום כמו זה , כולם בפנים ואני בחוץ ?! הכניסו אותו והגישו לו לחם . אמר לו : יום כמו זה , כולם סביב השלחן ואני לחוד ?! הביאוהו והושיבוהו לשלחן . היה יושב , מילא...
אל הספר