אם נצייר בקווים גסים את המסלול שאנו מבקשים להתוות , אז נאמר שהחלק הראשון של המסלול כולל את הצורך ואת המחויבות שלנו לעזור לתלמידים להפוך משקופים לנראים . לפרק את ההוויה המחליאה הזו של נוכחים - נפקדים . אנו מבקשים להגיד שהנה , התלמיד מירכתי הכיתה , מספר שלושים וחמש ואחרון בכל המדדים המוכרים , ששהותו בבית הספר היא מעין שעת דמדומים ארוכה ועצובה , הופך לאדם נוכח במלוא הווייתו . אדם העומד בפני עצמו , לא רק על חולשותיו , אלא גם על כוחותיו . אך אין בכך די . החלק השני במסלול כולל את הצורך ואת המחויבות לעזור להם להפוך לבני אדם גדולים . גדולים בנפש , ברוח , ביכולות , בכישורים , במטרות , במקומות , בחיים . זה לא מספיק להפוך אותם לנראים ואז לכוון אותם נמוך . לא די לראות אותם על יופיים וכוחותיהם ואז לסמן להם יעדים בינוניים . המהלך השלם , המסלול המלא , כולל את הפיכתם לבני אדם גדולים , שנוגעים בקצה גבול היכולת שלהם ואף מותחים אותו ומרחיבים אותו . לפני חודשיים פגשתי שוב , אחרי עשר שנים , אדם בשם אודי רגאי . לאודי יש שני ילדים אוטיסטים . גם הוא בחר לראות אנשים פגועים במלוא הווייתם וגם הוא התעקש לכוון אות...
אל הספר