ואז בא יום אפור . לא קרה בו משהו דרמטי , לא פגעו בך ולא התחוללה שום תגרה איומה . סתם יום סגרירי , שלא נותר ממנו דבר רגע אחרי שהסתיים . נדמה שהיום נזל כמו חול בין האצבעות ואירועיו היטשטשו מהר כל כך , כאילו לא היו מעולם . יום שכאילו נמשכה עליו רוח עייפה ויגעה . וזה הדבר המרתיע ומאיים יותר מכול בעבודה החינוכית . לא בלגן גדול וגם לא כישלון מהדהד הם שמאיימים עלינו ; אלא התחושה הזו של בינוניות ומיותרות . כאילו בין שהיינו שם ובין שלא היינו שם , זה לא היה משנה דבר . אנחנו רוצים להותיר חותם . להותיר חותם אין פירושו בהכרח אותו דבר דרמטי ובלתי - נשכח , שייחרת עמוק בלב עד לקץ כל הדורות , אך כן פירושו משהו שהיה בו טעם , שנספג בלב אדם . האתגר הגדול ביותר שלי כמנהל הוא לוודא , בכל דרך ובכל תנאי , שלכל יום תהיה משמעות בעיני אנשי הצוות . שלא יהיה יום שבו יאמרו לעצמם כי הוא היה מיותר וכי לא עשו בו דבר שיש בו טעם . אין ימים ריקים ! פעמים רבות מדי אנו מגלים את המשמעות שבמעשינו , שנבלעו בשאון העשייה , רק בסיכומי שנה או ברגעי שיא . האתגר הוא שכל יום - לא כמליצה , אלא במובן הפשוט ממש - שכל יום תהיה בו משמעות...
אל הספר