כאשר התלמידים מביטים בנו , מה הם רואים ? האם לבם מוצף ברגשי קנאה ? האם ועד כמה לבם נצבט בראותם אותנו , שמצטיירים בעיניהם כמצליחים , מבוססים ובטוחים ? לא מזמן קראתי כתבה בעיתון שדירגה את ישראל במקום החמישי בתוחלת החיים בעולם המערבי . הכתבה פיארה את תוחלת החיים הארוכה בישראל , ואחרי שגם אני התמלאתי גאווה ישראלית ( והתחלתי לתכנן את חיי שאחרי גיל שמונים ( ... ניסיתי לחשוב על מה שעובר בראשם של אלה שילדיהם מתו בגיל צעיר כאשר הם קוראים אותה כתבה . אינני מדבר כמובן על התחושה העגומה שהם מורידים את ממוצע תוחלת החיים בארץ , אלא על הכאב החד שבוודאי חורת בהם פנימה כאשר הכותרות האופטימיות והחגיגיות מהעיתון על החיים הארוכים בארץ עומדים בניגוד צורח מכאב לילדם הצעיר לנצח . האופטימיות והעוצמה והחיוביות שקיימות אצל אחרים , לא תמיד נותנות כוח למי שהחיים נזלו מתוכו . לעתים הן רק מקשות עליו עוד יותר ומהוות מעין מראה מעליבה , מרחיקה , מעציבה ומייאשת .
אל הספר