לעתים כובשת אותנו האשליה שחייב להיות קשר נראה לעין בין רמת ההשקעה והמסירות שלנו כלפי תלמיד לבין התנהגותו כלפינו . משהו באופי האנושי , יש שיגידו בחולשה האנושית , רוצה להאמין שאם חתמנו על ערבות אישית על תלמיד כדי שיצא ממעצר בית , או השגנו לו מימון ללימודים בקורס שרצה בו מאוד , או רכשנו לו בגדים ואוכל או טרחנו והכנו לו חוברות למידה כל הלילה - הוא יהפוך לצייתן או לפחות למישהו שעושה כל מה שנרצה ונבקש מתוך כבוד והכרת טובה . וזה יוצר תסכול , שנובע מהקושי לקבל את חסרונה של הסימטריה המקודשת שלכאורה חייבת להיות בין בני אדם , בין מורה לתלמיד . אם עזרתי לך אז ודאי שאתה תנהג כפי שאני מצפה בהזדמנות הבאה . וזה לא קורה , לפחות לא במובן הנראה לעין , לפחות לא במובן שאנו מורגלים בו . אין פירוש הדבר שלעולם עלינו להשלים עם היחס הזה , שיש בו היבטים אפשריים של כפיות טובה . אך גם אם נבחר לפעול בעניין זה , הפעולה חייבת לינוק ממקום שרואה את טובת התלמיד ולא את הצורך שלנו בהכרה ובהוקרה . ייתכן שנבחר ללמד את התלמיד שידע גם לקבל וגם לתת , אך נעשה זאת מתוך הבנה שקשרים חברתיים , כיבוד הסכמים , הדדיות ואמון מצויים בבס...
אל הספר