מרטץ בובר מספר שני סיפורים על הבעל שם טוב ותפילתו , האחד מספר על תוקע בשופר ששכח את הכוונות ולא ידע איך לתקוע . בסופו של דבר תקע את שהרגיש כהכרח , והבעל שם טוב שמח : כשאובד המפתח לשער הכוונות יש להתפרץ אליו עם גרזן . בסיפור השני הוא מספר על הילד שלא ידע לקרוא ולכתוב אך ידע לחלל בחליל . האבא הביא אותו לתפילת יום הכיפורים ולקראת נעילה לא היה הילד יכול להתאפק , הוציא את חלילו וניגן . מנגינת החליל הקלה על תפילתו של הבעש"ט והיא המריאה ללא מעצורים אל על . גרזן וחליל , ובעקבותיהם אשוטט כרי לסכם את ספרי זה על התרבות הקיבוצית . לעתים הקשר יראה קצת מוזר , אך הפעם החלטתי לא להסתפק בסיכום מופשט מדי . הסיפור החסידי טוען כי גרזן השתפכות הלב יפרוץ בפני המתפלל כל מנעול . יש משהו רומנטי בסיפור : רק ללב השבור יש יכולת להמריא אל על . רק מי שמרשה לעצמו לשדר ללבו את הכאב והמחסור ייקח אותו לבו אל המסע המופלא . אין הוא צריך ללמוד אווירונאוטיקה כדי לעוף ולא את תורת השיט כדי לשוט . אפילו לא יבדקו לו את כמות המסכתות שעיכל כדי לדעת אם חתומה על דרכונו רשות המעבר אל שיאי ההתבוננות והקרבה . אך יש בסיפור ההירואי הזה...
אל הספר