השבוע הייתי בשתי לוויות . שתיהן מרגשות . מיוחדות . לוויות של שני בני ההתיישבות בישראל של שנות האלפיים : האחד בן , 80 השני בן . 44 המשותף בין שתי הלוויות הייתה פרידה מאנשים שהטבע דיבר אליהם . הלוויות היו מלוות בנוף , בחושים : הטבע נכח בהן . לווייתו של הוותיק הייתה של בן קיבוץ חקלאי . את חייו הבוגרים הקדיש למטעים . לשתילה . ללחם . לדבש . הוא כבר היה עיוור והיה יוצא כל יום , עד יומו האחרון , אל ההר שטיפח כדי לראות מה צמח . כיצד לשפר . לגזום . הצעיר , שנהרג בתאונה , היה טייס . רץ למרחקים ארוכים , אוהב שקיעות , ברקים ונופי פרא . חבר של בן הקיבוץ הזקן סיפר ששניהם גדלו יחד מילדות והנה , בזיקנתם הם מטפסים יחד לכרם השתול על הגבעה לזמור ולזמר . שניהם שוחרי זמר עברי . את אהבתם לזמר ירשו מהוריהם , אנשי העלייה השלישית . הוא מכוון את חייהם . על ההר בעבודה הם פורצים בשירה משותפת בלי להפסיק להפעיל את מזמרתם . חברו של הטייס בן הארבעים , מצטט מתוך ספר מתנה , שנתן לו הטייס שנהרג . זהו ספרו של הרמן הסה על מסע בין הרים , כשהנפש עורגת אל הבדידות והנוף . לא כדי לעבוד בו אלא כדי להשתכר ממנו , להתנסות . האחד מ...
אל הספר