בערך אחת לשבוע היתה לאה חשין שולחת את בנה מישאל לקנות לה תרנגולת . והילד היה קונה תרנגולת חיה והולך איתה אל השוחט , שהיה שוחט אותה לנגד עיניו . אחר כך היה שם פעמיו אל מורטת הנוצות , ולאמא היה מביא תרנגולת נקייה . כעבור שנים רבות עוד היה נסער מן המטלה האכזרית שהוטלה עליו כילד , וכשכבר היה שופט בבית המשפט העליון עוד המשיך לספר בלהט רב לסובבים את סיפורן של התרנגולות שאמא אילצה אותו לחזות בגוויעתן . לאה חשין היתה אשה יפה מאוד , צעירה בכאחת עשרה שנה מבעלה שניאור זלמן חשין . הוריה היו אנשי צפת , אולם היא גדלה בבירות , בירת לבנון . בירות של אותם ימים היתה עיר שוקקת חיים , מודרנית - שווייץ של המזרח התיכון נהגו לכנות אותה - ולאה , שהיתה בעלת נטייה בולטת לאמנות ולאסתטיקה , אהבה את העיר התוססת שהתערבבו בה מזרח ומערב בהרמוניה . היו לה קרובי משפחה בצפת ובטבריה , ומשום כך נהגה להגיע לביקורים תכופים . באחד מאותם ביקורים הכירו בינה לבין מי שעתיד להיות בעלה . לאה עוד לא ידעה לדבר עברית באותם ימים , והשפה הראשונה שבה דיברו ביניהם היתה אנגלית . שניאור זלמן , שזמן קצר קודם לכן שב משהות ארוכה בארצות הברית ...
אל הספר