היה ברור שפרצה מלחמה . אבל ארגון האומות המאוחדות , שנועד לסייע בקיום השלום או בהשבתו , היה פסיבי . היסוס פקידי הארגון להתערב הלם את היסום הצדדים להניע את האומות המאוחדות לנקוט עמדה . אבל בהתמשך המלחמה עמדה הבעיה להגיע בהכרח לאו"ם ולו רק כדי לאשר את התוצאה . הדבר עורר שתי בעיות : הפורום המתאים והטקטיקה בתוכו . באשר לפורום היו שתי אפשרויות : העצרת הכללית ומועצת הביטחון . לא רצינו שהפורום יהיה העצרת הכללית , מאחר שהבלתי מזדהות ( קבוצה של כשמונים מדינות ) היו תומכות בצד הערבי , האירופיות היו מהססות במקרה הטוב ביותר , ולגוש הסובייטי לא הייתה כל ברירה אלא להצטרף לרוב הארצות המתפתחות , גם אם ברית המועצות לא הנהיגה את ההתקפה . לכן , תוצאה מאוזנת הייתה כמעט בלתי אפשרית . הרכב מועצת הביטחון היה יוצר סיכוי טוב יותר , ומכל מקום , היה לנו וטו . האסטרטגיה שלנו - כמו שהשתקפה בשיחה שנערכה כ 9 : 25 עם ניקסון - הייתה לנצל את מדיניות הדטנט אשר שררה אז כדי לחתור לגישה משותפת עם ברית המועצות . הדבר נועד למנוע את ברית המועצות מהופעה כדוברת הצד הערבי , המבודדת אותנו בעולם האיסלאמי ומעוררת מחלוקת בינינו ובי...
אל הספר