עד לראשית המאה העשרים שלטה הנטייה הבדלנית במדיניות החוץ האמריקנית , אבל אז הטילו שני גורמים את ארצות הברית אל תוך העניינים העולמיים : כוחה של ארצות הברית גדל במהירות , והמערכת הבינלאומית , שמרכזה היה באירופה , הלכה והתמוטטה . שתי תקופות כהונה של נשיאים אמריקנים שהיוו קווי פרשת מים סימנו את ההתקדמות הזאת : זו של תיאודור רוזוולט וזו של וודרו וילסון . אנשים אלו אחזו ברסן השלטון בזמן שענייני העולם משכו את אומתם בעל כורחה אל תוך המערבולת שלהם . שניהם הכירו בכך שלארצות הברית יש תפקיד מכריע בענייני העולם , אף שהפילוסופיות שלפיהן הם הצדיקו את זניחת הבדלנות היו פילוסופיות מנוגדות . רוזוולט היה מומחה דק הבחנה למאזן הכוחות . הוא עמד על כך שארצות הברית תמלא תפקיד בינלאומי , כיוון שהאינטרס הלאומי שלה חייב זאת וגם כי מאזן כוחות עולמי נראה לו בלתי מתקבל על הדעת ללא השתתפות אמריקנית . וילםון נתן לתפקידה הבינלאומי של ארצות הברית צידוק משיחי : ארצות הברית אינה מחויבת למאזן הכוחות , אלא להפצת עקרונותיה ברחבי העולם . בזמן ממשל וילסון הגיעה ארצות הברית לעמדת מפתח בענייני העולם , והצהירה על עקרונות שגם אם ...
אל הספר