קביעת סוגי הקרקעות השונים בארץ ישראל ( פלשתין לפני קום המדינה ) מתבסס על התחיקה הקרקעית העות'מאנית שעמוד התווך שלה הוא החוק משנת . 1858 בחקיקת חוק זה היו לשלטון העות'מאני כמה מטרות : העמקת גביית המסים על ידי קביעת המיסוי על כל חלקת קרקע - דבר המחייב רישום מדויק , וכן מגמות מדיניות ריכוזיות של האדמיניסטרציה העות'מאנית , שרצתה להרחיב את סמכויותיה על חשבון סמכויות השייח'ים השונים אשר בשאיפותיהם הבדלניות היה איום ממשי כלפי השלטון . זו הייתה אמנם הלכה שאין מורים כן : דווקא הרישום המדויק של הקרקעות הכשיל את העניין כולו , זאת בגין השחיתות של המשטר העות'מאני ופקידותו . וכך הננו עדים לעובדה , שהלכו וצמחו האחוזות הגדולות שרבות מהן התקיימו בעשורים הראשונים של המאה הנוכחית ' . ללא ספק , הבסיס להבנת המצב החוקי גם בתקופת המנדט המאוחרת יותר , הוא החוק העות'מאני של שנת 1858 המסווג את הקרקעות לחמישה סוגים והם : וואקף , מולכ , מתרופה , מואת ומירי . על פי סיווג זה של האדמות , בולטת הנטייה הריכוזית של האימפריה העות'מאנית . . דבר זה משתקף גם בכמות , שכן הקרקעות בבעלות המדינה מבחינה חוקית היוו את רוב האדמות...
אל הספר