השינוי ביחסה של המדינה לאסון ( שלא איים על עצם קיומם של החברה או המשטר ) התרחש בהדרגה , בהיסוס , ובקצב שונה במדינות שונות . התפתחותם של מנגנונים ביורוקרטיים , רפואיים ופוליטיים להתמודדות עם אסון בעת התרחשותו , ולשיקום האזור שנחרב והאוכלוסייה שניצלה , קדמה לפיתוחן של מערכות התרעה מוקדמת לקראת אסונות טבע ולשילוב טכנולוגיות להיערכות מוקדמת . חברות אזרחיות וגופים בין לאומיים הקדימו את המדינה בפיתוח מכשירים מקצועיים , סוגי ידע ועקרונות פעולה שמטרתם להכין לקראת האסון ולנהל אותו , אולם מוסדות אלה נבלעו עד מהרה אל תוך מנגנוני מדינה קיימים או חדשים . עוד בטרם הסתיימה מלחמה העולם הראשונה כבר הלך והתבהר המתווה של החוזה החדש בין המדינה ובין אזרחיה : גיוס כללי ונכונות למלחמה כוללת בתמורה לרשת ביטחון כללית אשר מבטיחה הגנה גם לנוכח סכנות עתידיות ולא רק לנוכח הבעיות הבוערות בהווה ; והתפתחות מנגנוני ביטוח להבטחת פיצויים במקרה של פגיעות בגוף וברכוש והפיכת מנגנונים אלו לנחלת רוב האזרחים . " תאונות אישיות היו הראשונות שהוגדרו כמצבי חירום שיש * חלק זה הוא עיבוד ופיתוח של שלושה מאמרים שהתפרסמו במקומות שונים...
אל הספר