חילון האסון היה קודם כול המאמץ , המתחדש עם כל משבר , להדוף את הפירוש האינדקסיקלי הישיר של האסון - הפירוש שאמר : הנה אצבע אלוהים ואנחנו יודעים בדיוק לאן היא מכוונת - ולטפח את הפירושים האחרים , החל בפירושים הרואים באסון סימן אזהרה למה שעתיד לבוא ולא התערבות אלוהית ישירה , וכלה בפירושים הדוחים כל אמירה שמשתמעת ממנה ביקורת על מבנה השלטון וסמכותו . לכן , ההרמנויטיקה של האסון הייתה תמיד זירת התמודדות בין השלטון למבקריו . הביקורת לא נסבה על הצעדים המעשיים שנקט השלטון לנוכח האסון , אלא על ההנהגה הרוחנית שלו , על פשעים שביצע , על השחיתות הגופנית והרוחנית שהתיר או היה שותף לה . בדרך כלל היה לרשויות השונות , ולרשויות הכנסייה בכלל זה , אינטרס ישיר להפריד בכל דרך בין האל לאסון . אבל במרחב שנוצר כך הופיעה אחריות שלטונית חדשה - האחריות לניהול המעשי של האסון . כאן לבש תהליך החילון של האסון משמעות חדשה , פרי הצטברות של ידע וניסיון הקשורים לסיבות "המשניות" או "הפיזיקליות" להתפשטות המגפה ולמערך האמצעים והפרקטיקות הביופוליטיות שנועד לשנות את התנאים שבהן היא מתפשטת . פקידי שלטון , רופאים , אנשי מדע ומומחים...
אל הספר