סיפורים על אסונות המוניים נפוצים בספרות העולם העתיק . בדרך כלל אלה אסונות הנגרמים על ידי כוחות הפועלים באופנים בלתי רגילים ומשבשים סדרי עולם , והשימוש בכוחות כאלה מאפיין אלים רבים . במקצת הסיפורים האסון נתפס כעונש על חטאים , ובמקצתם הוא נקשר למאבקים בין האלים ולאופן שבו הם שולטים או מבקשים לשלוט בעולם . מה שמעניין אותי בסיפור המקראי איננו נוכחות האסון עצמה , וגם לא תפיסת האסון כביטוי לרצונו ולעוצמתו של האל , או כביטוי לתגובת האלים על חטאם של בני האדם - אלא האופן המסוים שבו התמסד האסון והיה לחלק מן השלטון האלוהי . תקווה פרימר קנסקי הציעה בחיבור קצר הסבר "תיאולוגי פיזיקלי" לאופן שבו אלים בעולם העתיק - היא מתייחסת במפורש לחבורת האלים בעלילות גלגמש ולאל המקראי - משתמשים באסון כאמצעי ענישה . כשסאת החטא נגדשת , או , בלשונה , כשנוצרת "מסה התחולל כבר ב"ביקורת האלימות , " שבו הוצע סיפור קורה כדוגמה לאלימות האלוהית . בלי להתייחס להקשר המקראי של הדוגמה ולהשתמעויות האפשריות שלה , אגמבן עובר מדימוי הקטסטרופה בתיאטרון הברוק היישר אל מושג " האלימות הטהורה" של בנימין ( שם , עמ' . ( 64-56 . 81 פרימר קנ...
אל הספר