בפרק הקודם הכרנו את הביטוי הרגיל למתח שבין מסורת לחידוש — קושיות המוצגות על דברי אמוראים מתוך מקורות תנאיים ( משניות וברייתות ) שאינם מתאימים לשיטות האמוראים . לתירוץ הקושיות הציעו האמוראים פירושים חדשים לאותם מקורות . בדרך זו יצרו התאמה מחודשת בין המקורות ( המסורת ) לבין הגישה ההלכתית שלהם ( החידוש . ( המתח בין מסורת לחידוש מופיע בתלמוד גם בכיוון הפוך , ובעוצמה רבה יותר : בסוגיות רבות מקשים אמוראים על מקור תנאי , ומתוך כך טוענים שאין לקבל את ההלכה שבמקור כפי שהיא מובנת בקריאה ראשונה . בעקבות הקושיה שהם מציגים , מפרשים האמוראים את המשנה באופן חדש ומצמצם ( תיחום ;( בסוגיות רבות הם משנים ממש את נוסח המשנה . במאות סוגיות אחרות מתחמים האמוראים את המשנה ( או את הברייתא ) בלי הצבעה על הקושי שהביא אותם להציע את הפירוש המצמצם . תיחומים כאלה פותחים בסגנון : " לא שנו אלא ב ;"[ ... ] ( טוענים האמוראים כי ) מחברי המקורות שנו ( לימדו ) את ההלכה שלהם רק בנוגע למצב מסוים , ולא באופן כללי . בסוגיות אלו מתגלה מידה מרובה של עצמאות מחשבה ושל פרשנות ; אמוראים קובעים למעשה הלכה חדשה , שונה למדי מההלכה שקבע...
אל הספר