פרק זה מחיל על לשון הספרות קונצפציה ש Anton Ehrenzwei g ( 1965 ) פיתח לגבי המוסיקה והאמנויות הפלסטיות בקשר להיווצרותם של אורנמנטים . ארנצווייג סבור , שכדי להימלט מפני היסודות האקספרסיביים " המסוכנים" יותר של יצירת אמנות , אנו נוטים להדחיק את התבוניות האקספרסיביות על ידי הצרנתן - אנו הופכים אותן לסגנון . כך נוצרו הקישוטים באמנויות . הוא מדגים את טענתו על פי הסימבוליזם הארוטי של האמנות הפרימיטיבית , ומשלביה השונים של התפתחות המוסיקה המערבית . ארנצווייג מדבר על שלושה שלבים של התפתחות התחבולות האמנותיות . הראשון הוא השלב שבו התחבולות האמנותיות נתפסות מתחת לסף ההכרה , וכך יכולות הן לפעול חזק על מה שהוא מכנה "נפש המעמקים . " ככל שתחבולות אלה מודגשות יותר , כן גוברת פנייתן הריגושית , בתנאי שאין הן ניתנות לתפיסה מודעת . כאשר הן חוצות את הסף ונחשפות לתפיסה מודעת למחצה , הן נחשבות כפרי טעם גרוע , פרי ריגושיות זולה . זה השלב השני . בשלב השלישי , התחבולות הללו הופכות ל קישוטים , כשפנייתן הריגושית מופחתת במידה קיצונית . כל זמן שהוויבראטי והגליסאנדי של הזמרים ונגני הכינור הגדולים אינם נשמעים במודעו...
אל הספר