קובנר היה עד לשואה , נלחם כפרטיזן ביערות ליטא , עלה ארצה ומצא את מקומו בקיבוץ עין החורש . נתונים ביוגראפיים וחיצוניים יבשים כביכול אלה העניקו חווייה דרמטית וכאובה עד היסוד . דומני כמו כן שבזמן הופעתו הראשונה של קובנר היתה שירתנו - אם גם כמה מגדולי יוצריה עוד היו בחיים ומה שמכנים המהפכה השלונסקאית עוד עמדה בפריחתה - מנומנמת במקצת , כמו סבלה מעין תחושת מעבר ; איכשהו זקוקה היתה השירה לזריקה נוספת של דם חדש . רחוק אני ממלודרמטיות כלשהי . ובכל זאת אני רואה את הדם החדש הזה - זה דמו של אבא קובנר - כנוגע בדמם של קדושינו , הרוגי השואה . הוא חזה מבשרו את התבערה הגדולה שאחזה בעם היהודי , את מה שאפשר להסביר מתוך דעה שפוייה וכן את מה שלא ניתן לפיענוח רציונאלי . כך שהריאליה העצומה המרוכזת ביצירת השואה של קובנר נעוצה ברבדים רבדים של סוריאליזם , תת מציאות עתירת סיוטים . אפילו בשירים הקלים יחסית - אם ניתן למדוד קלות בז'אנר כזה - מורגשת איזו דעיכה ערכית ממושכת וללא הפוגה . לא אטעה אולי אם אגיד שסימךהיכר מובהק של המסכת הקובנרית הזאת היא - עד כמה שלא ישתמעו הדברים כשיגרתיים , בנליים - גבורה או התגברות מיו...
אל הספר