" אני עורכת את השולחן במטפורה , " כותבת לינדה פקטן בשירה "פסח" , Pastan ) , ( 1971 "הכרפס המסתלסל - אות ירוק נעוץ בדלתותיה / של מחתרת אלוהים 1 מלח מדבר ועיניים ; / שוק צלויה של שה תמים / שריד לקורבן ואביב פועה . // בקצה השולחן הארוך , מאחורי גבעולי המרור הרעננים / מבתרים אותה מזה מאות שנים , / את מרימה לחם שלא הותפח - גוויל אפוי / שורותיו הגליות לא מפוענחות . " בשביל המשוררת , יהודיה אמריקאית , כל פריט בשולחן ה"סדר" מסמן היבט בנרטיב של בני-ישראל , האינטרטקסט שיהודים באשר הם מחויבים לחזור ולספר . פסטן מכירה את סיפור יציאת מצרים בתרגום , ומשום כך השורות הגליות על המצה דמוית הקלף אינן ניתנות לפענוח , כיוון שכללי הטקס תובעים שלפחות חלק מן הסיפור הזה יסופר בשפה שהיא בעת ובעונה אחת גם שפת האבות וגם שפה זרה ומוזרה . מפני שהלילה הזה , כותבת פסטן , "מעבר לאורותיה של ג'רזי / ירושלים מהבהבת להנחותנו , בלשון לא מובנת . " מהי העברית לסופרים יהודים אמריקאים ומדוע היא צריכה להיות חשובה להם ? איזה מקום היא תופסת בדמיונם ? כיצד היא מחוללת מול עיניהם ומהדהדת באוזניהם ? סיפורה של העברית בחוויה האמריקאית ...
אל הספר