גם לאחר התמוטטות הקומוניזם ברחבי מזרח אירופה ובברית המועצות לשעבר , מורשת כפולה של דיכוי ושיתוף פעולה מוסיפה להטיל את צלה על אותן חברות שעדיין לא התגברו על הטראומה של השלטון הסטליניסטי והפוסט סטליניסטי . בימי שלטונו של סטלין היה על אדם לשתוק , או לכל הפחות להפגין קונפורמיות למראית עין , כדי להציל את נפשו ; ואולם הרודן דרש יותר מציות שבשתיקה . הוא ציפה לחנופה , בייחוד מאנשי הרוח , ונהנה לראותם מתכחשים לכישרונם הטבעי כדי לרצותו . בשנות השלושים של המאה העשרים , שבהן אימץ המשטר רשמית את הראליזם הסוציאליסטי בתור קו שכל האמנים היוצרים מצווים עליו , כבר השתלטה הפוליטיקה הסובייטית על התרבות הרוסית , ואפשר אף לומר החניקה אותה . איש מן האמנים והסופרים לא היה מחוסן בפני הלחץ הבלתי פוסק ללכת בתלם , ורק מעטים הצליחו לשרוד במשך רבע מאה הפכפכה תחת שלטונו של סטלין ולשמר מידה של יושר אישי ואמנותי . איליה ארנבורג היה אחד מהם . הקריירה של איליה ארנבורג , העיתונאי הסובייטי הידוע ביותר בדורו , קוראת תיגר על הנחותינו בדבר שיתוף פעולה , התנגדות והישרדות . במשך יובל שנים היו חייו רצופים מחלוקות וניגודים . בעו...
אל הספר