אותם חיבוטים אסתטיים שנסתמנו עם תחייתה של ספרות ישראל החדישה' פחות מכל פגעו ב'משורר האסתטיקן' שאול טשרניחובסקי . בן דורם של ביאליק , ברדיצ'בסקי , ברנר וצייטלין היה , והוא ביםוריו של אותו דור לא בתקלע . הוא נשמע לבקורת העברית של זמנו , ונתלבש באותה 'הליניות' ' הידועה לנו מן 'המהלך החדש' של ראובן בריינין . אולם פחות מכל חבריו המשוררים והמספרים נענה לטראגיות 'הדיאוניסית' ( אם כי הוא אשר כתב את 'מות התמה , ' 'לעשתורת שיר ולבל , ' ושירים 'אליליים' אחרים ) ולא נתנסה בלבטיה הדראמאתיים הפסימיים . אולי משום שנשמתו לא היתה כלואה בין 'כתלי בית המדרש' וחנוטה בדפיו ה'בלים' של ה'םפר' לא נסתנוורה עינו ' מאורו של עולם ולא נבעת לבבו עם חשכתו של עולם . עובדה אמנותית אחת מציינת את כל שירתו של טשרניחובסקי : מעולם לא היה קרקעו מתרעש מעודף רגשים אסתטיים , עד כדי 'הפי כת קערות' ו'שבירת כלים . ' לו , לאסתטיקן המובהק בשירה הישראלית , לא מונו לבטי התקוממות נגד 'הכתב והספר' 'ההיס ' טוריה' > ב'שינויי ערכין' לא נסתער ( אף כי הוא חידש הרבה ערכין בשירה הישראלית ) ולא פגעו בו כל מיני 'כפירות , ' חשקי מסתורין וטלטול...
אל הספר