"לבנות ולהיבנות בה" הוא אלבום מעוצב, ובו מידע היסטורי ותצלומים על תולדות תכנון החצר הקיבוצית ועל משנתו האדריכלית של שמואל מסטצ'קין.
במשך עשרות שנים אנחנו רואים איך קיבוצינו לובשים ופושטים צורה, גדלים ומתרחבים, מוציאים ישן מפני חדש - אוהל מפני צריף, צריף מפני בטונדה, בטונדה מפני בית לבנים, וגו' - ומוסיפים בתי מידות, ומותחים מדרכות, ומרצפים כיכרות, ושותלים מדשאות, ונוטעים עצים (ומציבים אנדרטאות).
וכל השנים האלה איננו מעלים בדעתנו כי כל העשייה הקדחתנית הזאת אינה איזו קפריזה של ועדה, או של "אחראי בניין" מקומיים, אלא יש היגיון ארכיטקטוני מאחוריה, ותוכנית, ופילוסופיה ותפישת עולם. אנחנו, תאמינו - גם אם לא תמיד, ולא בכל קיבוץ זה עדיין ניכר - חיים בתוך יצירה ארכיטקטונית מקורית ומהפכנית בהחלט. ראשונים היינו (כלומר, הורינו) לרעיון השיתופי, וראשונים לעיצוב חצר שנתפרה על-פי צרכיה של חברה עובדת ומתפתחת, "חברה, השבה אל יסודות בראשיתיים, שביקשה להפנות עורף לקישוטי העוטף את הבטוח, ולהתחבר אל האלמנטארי, לוותר על הפולחן היודע את פרטיו הבלתי-משתנים, לממש עצמה בעבודה השואלת פשרה והישגיה...
מבחינות אלה, המפגש בין הקיבוץ לבין תפישות מסוימות שהתפתחו בארכיטקטורה המודרנית, היה מפגש אמיתי, שהושם בו דגש על הרצף שבין המלאכה, הבינוי והתכנון; על החיפוש אחר המנוער מקישוט ועל החתירה לאלמנטארי, הגונז בתוכו ערכים אסתטיים ומקרין אותם דרך המעשה הפונקציונאלי...".
הניתוח הזה לקוח מאלבום מהודר, "לבנות ולהיבנות בה - אדריכלות הקיבוץ בישראל" (הוצאת הקיבוץ-המאוחד, בסיוע קרן מרדכי קרייתי, על-פי חומרי ארכיון של יד-יערי. עריכה: יובל דניאלי ומוקי צור), שראה אור בימים אלה ומבליט את פועלו של שמואל מסטצ'קין ז"ל, מהבולטים באדריכלי הארץ, שלאורך שנים שימש כאדריכל ראשי במחלקה הטכנית של הקיבוץ-הארצי.
טביעת ידו של שמואל ניכרת בעשרות מבנים, מסוגים שונים, שתכנן בקיבוצים (ולא רק בהם - גם בית התנועה בתל-אביב, למשל, הוא תכנון שלו), והם תופסים מקום נכבד - בתצלומים, בפרוגראמות ובסקיצות - באלבום שלפנינו.
אל הספר