הרעיון לכתיבת היודופוביה החדשה צמח בעקבות חזרתם המפתיעה של אירועים אלימים נגד יהודים בצרפת במקביל לתחילת האינתיפאדה השנייה בראשית שנות ה-2000. בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה הפכה ההזדהות כיהודי ברחוב למסוכנת, וההליכה לבית הכנסת הפכה למעשה הרואי.
ההבנה שמעשים אלו אינם מסתכמים בפעילות של פרחחי רחוב הובילה את טאגייף לחפש את שורשיה האידיאולוגיים של שנאה כזו.
במחקר מפורט, שנסקרים ומתפרשים בו עשרות עובדות, עדויות וטקסטים, הוא מוצא שלא מדובר באידיאולוגיה אחת אלא בחיבור שלא כדרך הטבע של 'טריקולור' חדש, חום-אדום-ירוק: החום של הניאו- פאשיסטים, האדום המרקסיסטי והאנטי-גלובלי והירוק המוסלמי.
החיבור המשולש הזה איננו חיבור בין אידיאולוגיות קרובות אלא בין אידיאולוגיות זרות, ואף אויבות זו לזו, המנצלות זו את דימוייה של זו, ובתמונות העולם של שלושתן משמשים היהודים בתפקיד שורש הרוע והשטן העולמי.
טאגייף נמנע מהשימוש בביטוי 'אנטישמיות', משום שהתופעה החדשה אינה מופנית כלפי היהודים כגזע 'מזרחי' אלא כמי שגורמים למזרחיים האמיתיים, הפלשתינאים, את העוול הגדול ביותר. זו איננה שנאת היהודים הזכורה מהימים שעד מלחמת העולם השנייה, אדרבא, זו שנאה הניזונה מהתנגדות לרוע של אותה מלחמה. אך בדרך לאחוות העמים הנכספת נוצרת המשוואה יהודי=ישראלי=ציוני=לאומני=נאצי, המאפשרת לראות בכל יהודי שריד של הרוע הנאצי ובציונות את הדגם המושלם לגזענות.
אל הספר