שו"ת 6 - זכות האדם לכבוד ולחיים בכבוד הולכת ותופסת מקום ומתבססת כאחת מזכויות היסוד של האדם במשפט הכללי. גם בדיונים ההלכתיים לא נפקד מקומה, וכבר נכתבו ספרים ומאמרים לא מעטים המבססים את "כבוד הבריות" כמושג בעל משקל מכריע בפסיקת ההלכה, בעיקר בנוגע לאנשים עם מוגבלויות נפשיות, שכליות או גופניות. ואולם שאלת כבוד האדם ושמירת צלם אלוקים שלו עולה לא רק בקבוצות חריגים כאלה ואחרות; היא עשויה להופיע בתקופת ההזדקנות ובשלבים השונים של סוף החיים. ברוב המקרים הללו ההתפתחות והמעבר ממצב של אדם בריא ופעיל למצב של אובדן השליטה בגוף או בתפקודים מסוימים שלו הם הדרגתיים. בד בבד שאלת גבולות הכשירות ההלכתית מתעצמת. מנגד עולה הסוגיה של מידת הנכונות להפעיל את השיקול של "כבוד הבריות" במטרה לאפשר לאדם ההולך ונעשה מוגבל להביא לידי ביטוי את רצונותיו הדתיים, גם אם הם כלואים בגוף חסר אונים ועייף.
הנושא שבו דן שו"ת זה מעסיק משפחות רבות התומכות בהורים מזדקנים. לא אחת הזקִנה מלוּוה בתהליך של קיהיון (דמנציה) — נסיגה ביכולות הקוגניטיביות והמנטליות ובתפקודים החברתיים — הבא לידי ביטוי גם בשינויים אישיותיים. לא כל המצבים דומים, וההידרדרות בדרך כלל אטית ותהליכית ופוגעת פגיעה משתנה במגוון המערכות. בחלק מן המקרים האדם מאבד עם הזמן את יכולת הדיבור והשיחה ואת כושר התנועה ומתקשה במוטוריקה גסה ועדינה. תהליך דומה, אך לעתים מהיר יותר, יכול להתרחש בעקבות אירוע מוחי. תפקודים מסוימים עשויים להיפגע, בכלל זה תפקודים המאפשרים תקשורת עם הסביבה, יכולת השליפה של מילים ניזוקה לעתים וכן ההבנה שלהן. מובן שבשל מורכבות המחלה ומאפייניה כל מקרה מחייב התאמה ייחודית, אך אפשר לדלות מהדברים שלהלן את העקרונות שעל פיהם יש להתייחס לנושא בכללותו.
אל הספר