בשנות השלושים של המאה העשרים חל פיצול בשאיפות הלאומיות של שני הצדדים לסכסוך היהודי–פלסטיני.
התנועה הציונית החלה את דרכה בתביעה להקים מדינה יהודית על פני כל שטחה של ארץ ישראל, אך בסוף שנות השלושים זנחו מנהיגיה בהדרגה את טענת “כולה שלי" ודבקו בשאיפה לכונן מדינה יהודית ריבונית בחלק משטחה של ארץ ישראל.
קו זה, טוען בני מוריס, הנחה את התנועה הציונית בשנים 1977-1948, ושוב מאז שנת 1992 .
במסה פוליטית–היסטורית זו נבחנות ההצעות לפתרון הסכסוך במסגרת מדינה אחת ובמסגרת של שתי מדינות.
עיון מדוקדק במסמכי שני הצדדים, ובכלל זה האמנה הלאומית הפלסטינית, חוקת פת"ח ואמנת חמאס, מעלה כי מאז התהוותה של התנועה הלאומית הפלסטינית בשנות העשרים של המאה העשרים היא דבקה בתביעה לכונן מדינה פלסטינית בכל שטחה של ארץ ישראל.
עמדה זו עמדה בעינה בתקופת המאבק בשנים 1988-1920 , בהנהגת חאג' אמין אל חוסייני ויורשו יאסר ערפאת, אך לא השתנתה גם בשנות תהליך אוסלו.
מרכיבי התנועה הלאומית הפלסטינית עדיין דוגלים בגישה זו גם לאחר מותו של ערפאת, טוען המחבר, למרות אמירות ורמיזות פייסניות ומטעות המכוונות לאוזני עושי השלום במערב.
המחבר מבסס את תיאוריו וניתוחיו על בחינה היסטורית דקדקנית, ונעזר במסמכים ובעדויות שטרם ראו אור, כמו תשובות ישראל להצעות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בדמצבר 2000 .
אל הספר