מבוא: תכריך של ורדים ליאורה בינג־היידקר

עמוד:13

הנפש המחוללת , אלא גם את הכמיהה , שאותה נבצר מן המילים לבטא . הערצת הבלרינה , שהיופי מתגלם בה כמושא התשוקה , תאמה את תפיסתו של גוטייה , לפיה היופי הנו לב לבו של מעשה האמנות . בהצהרת כוונות שיש בה היבט רדיקלי וריאקציונרי כאחד , ניסח גוטייה את העמדה האסתטיציסטית שדוגלת ב"אמנות לשם אמנות , " תוך מתקפה שנונה ונוקבת על התועלתנות : שום דבר יפה אינו נחוץ לחיים . יסולקו הפרחים , בני האדם לא יסבלו מכך באופן חומרי ; ואף על פי כן , מי היה רוצה שלא יהיו עוד פרחים ? אני מעדיף לוותר על תפוחי האדמה , מאשר על הוורדים , ודומני שאין אפילו תועלתן אחד בעולם שמסוגל לעקור חלקת צבעונים כדי לשתול בה כרוב . למה משמש יופיין של הנשים ? אישה , בתנאי שהיא בריאה מבחינה רפואית וכשירה ללדת ילדים , תמיד תהיה טובה דיה בשביל הכלכלנים . למה מועילה המוזיקה ? למה טוב הציור ? מי יהיה מטורף דיו כדי להעדיף את מוצרט על פני קארל , ואת מיכלאנג'לו על פני ממציא החרדל הלבן ? שום דבר אינו יפה באמת , אלא אם אינו מועיל כלל ; כל דבר מועיל הוא מכוער , כי הוא מבטא צורך כלשהו , וצורכי האדם שפלים ומבחילים הם , כטבעו העלוב והמעורער . — המקום השימושי ביותר בבית , הוא בית השימוש ... ולטר בנימין , במסתו " אמנות בעידן השעתוק , " טוען שהאסתטיציזם נשען בבסיסו על היגיון תיאולוגי . אם בעבר נועד היופי להאדיר את שם האל ולשרת את הפולחן הדתי , הרי שעבור האסתטיציזם היה היופי תכלית בפני עצמה . היפה , או האמנות היפה , לא שיקפו עוד ערך נעלה יותר שאליו היו אמורים להוביל . להפך , הם הוצבו במקומו ועל כן היו הם עצמם חדורים מעתה ואילך

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא