|
|
עמוד:12
עם זניחת המסגרת הברורה של שלוש האחדויות ( אחדות הזמן , אחדות המקום ואחדות העלילה ) ועם נטישת המלודרמה את הגיבורים המיתולוגיים . הנרטיבים של יצירות המחול החדשות העדיפו נושאים אחרים : נערות כפר פשוטות , ביאדרות הודיות , רקדניות פלמנקו חושניות או לחלופין : פיות , נימפות , ויליות , סילפידות ושלל דמויות מסתוריות ועל אנושיות שאכלסו את במת התיאטרון . ההבחנה הפונקציונלית שהציבה המלודרמה בין דיבור ( שכלתני ) למחווה ( רגשית , ( הקנתה לריקוד מעמד מיוחס בפני עצמו . אמנם לא היה בכוחו של הבלט לספר סיפור מורכב או להביע רעיון הגותי , אך כעת ניתנה לו סוף סוף ההזדמנות להתנער ממגבלות הקודים הקלאסיציסטיים ולהפגין את סגולתו הייחודית . המחול התחיל " לדבר" בלשון הגוף , והונע מכוחו ההבעתי של רגש רומנטי עז . בעוד שהיכולת לבטא את החוויה האנושית במילים הוטלה בספק , זכה אפוא הריקוד בהכרה כאמצעי פואטי להבעת רגשות דרך החושים , ונרתם לכינון עידן חדש ביחסי הגומלין בין אמנות לתשוקה . שחרור הבלרינה מן המסורת הקלאסית הנוקשה ושיוכה לעולם הרומנטי היוו מנוף להבנייתה כאובייקט חזותי מרגש , מסקרן ונחשק , המנותק מן ההיסטוריה ומן המציאות גם יחד . כך מתארת חוקרת המחול סוזן ל . פוסטר את רישומן של גיבורות הבלט הרומנטי : " דמויות על טבעיות אלה סימלו את תמצית האילמות , עם כל המלנכוליה הנלווית , עם הדחף המסוכל לדבר , והן שימשו גם כאלגוריות בוטות למשאלות ולתשוקות שלא מומשו " . הבלרינות — דווקא משום שהן מצויות מחוץ לתחום המילולי — היו לשגרירות הטובות ביותר של מה שחומק מן המילים : המסר האילם הטבוע במדיום עצמו . תפקידה החדש של הרקדנית היה , אפוא , להאניש את מושג התשוקה בגרסתו האילמת , ולגלם אותו בפועל . כך הצליחה הבלרינה להדהד לא רק את תסכולו של האוהב ואת אי יציבותה של
|
|