|
|
עמוד:11
בפני הקהל אימאז' של קלילות וחוסר משקל , והצריכה אימונים מפרכים כדי לרכוש מיומנות גופנית ברמה שלא נודעה עד כה . למען האמת , לא נחסך כל מאמץ להסתיר את המאמץ האדיר שנדרש להפקת המראה הקליל . ניצניה של הטכניקה החדשה נראו לראשונה בבלט " לה סילפיד , " אשר מתחולל בערב כלולותיו של ג'יימס , כאשר לפתע מתגלה לעיניו דמות ערטילאית — סילפידה — המפתה אותו לעזוב את ארוסתו ולצאת בעקבותיה למעבה היער . ג'יימס מתאהב בסילפידה , אולם בנסותו לתלוש ממותניה את הכנפיים , כדי לאלץ אותה להישאר לצדו על פני האדמה , היא מתה והוא נותר לבדו , מובס ומיואש . הבלט , שהוצג לראשונה בפריז ב , 1832 היה עד מהרה ללהיט ולנקודת מפנה בתולדות המחול : הנקודה שממנה נסקה התשוקה , עזה וחסרת תוחלת , אל כרוניקה בלתי נשלטת של אובדן ידוע מראש , שבה הבלרינה , שזוהתה מעתה עם הסילפידה , שיקפה את הרטט המהותי לתנועת התשוקה של הנפש . ברפרופה הבלתי פוסק על קצות הבהונות , תוך מאמץ מתמיד לשמור על הקלילות ועל שיווי המשקל , התלכדה דמותה המכונפת של הסילפידה עם דמותה המכונפת של פסיכה , כפי שזו יוצגה באופן מסורתי באיקונוגרפיה הקלאסית . לא היה זה דמיון חיצוני בלבד שנרמז בכנפי הפרפר ( סמלן של פסיכה ושל הסילפידה כאחת , ( כי אם דמיון שהעיד על זיקה אימננטית בין הנפש לריקוד . פנסי הגז , שלאורם הופיעו הרקדניות על במת התיאטרון ונגוזו כהרף עין , יצרו אפקט של מסתורין וערפול חושים שהצית את דמיונה של הבוהמה הפריזאית . באווירה זו , שהועצמה בכל דרך אפשרית , הייתה הבלרינה הרוטטת , המרחפת ונעלמת — למשאת נפש . היא הייתה הפרסוניפיקציה של הכמיהה , נושאו ומושאו של הבלט הרומנטי החדש . הערפול וטשטוש הגבולות בתחום הכוריאוגרפי עלו בקנה אחד
|
|