|
|
עמוד:11
המתנגדים ל'מורה' ולתלמידיו האשימו אותם * שהם מעלימים בכוונה את דעותיהם , ולאמיתו של דבר אין הפילוסופים מאמינים לא בחידוש העולם יש מאין ולא בהיות האל בעל רצון , וכתוצאה מכך אין הם מאמינים בנסים ובמעמד הר סיני , כתיאורו במקרא ובמסורת , ולא בהשגחה פרטית ושכר ועונש הכרוכים בה , ואף לא בהישארות הנפש בבחינת גמול על קיום המצוות , לא כל שכן בתחיית המתים . אלוהיהם הוא המניע הבלתי מונע של אריםטו המסבב את מציאות העולם מכורח מהותו , והם מזהים את הנבואה האמיתית עם ההשגה העיונית השלימה באופן שהם רואים את תכלית האדם כשלימות השכל ובאים לידי זלזול במצוות הדת . ואילו הפילוסופים היו מונים את מתנגדיהם שהם נבערים מדעת , מגשימים את האל במחשבתם ותופסים בו ריבוי , שעל כן הם בגדר עובדי עבודה זרה ממש , וכן שמםלפים הם בדרשותיהם את מובנה האמיתי של התורה ואת כוונת מצוותיה . האשמות אלו ניזונו מניגוד תיאולוגי יסודי , עיוני ומעשי . מצד אחד בא בהן לידי ביטוי ההבדל שבין האריםטוטליות לניאופלטוניות בהשגת האל , בתפיסת עניינה של הבריאה ויחס האל לבריאה , ובמעמד האדם ותכליתו . מצד שני — ההבדל שבין הגישה השכלתנית לגישה האוטוריטאטיבית . זו מעמידה את השכל למעלה מן ההתגלות , ותובעת לפרש את המקרא ואת דברי חז"ל באופן שיתאימו למסקנות העיון השכלי , ולו גם על ידי ביטולו של הפשט מפני דרושו , וקיום המצוות נתפס לה בחינת אמצעי גרידא להשגת השלימות השכלית ; ואילו זו מעמידה את ההתגלות למעלה מן השכל , ודברי התורה נתפסים לה כפשוטם וחובה לקיימם כפשוטם . נקל לשער את חריפות המחלוקת העלולה להתלקח בין שתי עמדות כאלה במיוחד כשניתן דעתנו על רקען החברתי מדיני , שעליו דובר בסעיף הקודם . ואולם ראוי לציין , שאם במאה הי"ג אפשר היה ללא הסתייגות 1 יש להדגיש מאוד את העובדה , שההאשמות אינן מכוונות לרוב כלפי הו מב"ם , שכבודו היה גדול גם בעיני מתנגדיו , כי אם כלפי תלמידיו פרשניו הקיצוניים . ואמנם , הבחנה זו איננה נעדרת יסוד היסטורי .
|
|