מבוא למהדורה העברית

עמוד:5

יסוד אחד לכולם . רבים גם סומכים את ידם על תורתו של ק"ג יונג , שראה בארכיטיפים תכנים נפשיים השוכנים בעמקי התת מודע הקולקטיבי , ובתור שכאלה הם משותפים לכל העמים והעתים והתרבויות . לפי תפיסה זו , גם אם התנ"ך הוא , the Great Code of Art לא ייתכן הבדל של ממש בין הצופן הזה ובין הצופן המצוי בכל ספרות אחרת . כוונת הדיון בפרקים הבאים היא , בין השאר , לשלול את הגישה הסינקרטיסטית הזאת . לפי התזה שלנו יש הבדל , וההבדל קשור בתפיסת הזמן המיוחדת המאפיינת את הארכיטיפים התנ"כיים , כמו גם את התולדות שלהם , כפי שאלה באות לידי ביטוי בספרות המאוחרת , של יהודים ושל לא יהודים כאחד . אליהו , למשל , שייך לארכיטיפ של הנודד כמו פרסאוס ואודיסאוס . בפולקלור היהודי הוא מופיע כנודד הנצחי , רש לכך יותר מרמז בתנ"ך עצמו ( ראה מלכים א יח , י יב . ( הנדידה הגדולה של אודיסאוס היא בעצם מסע מעגלי , מחזור גדול במרחב ובזמן , שבסופו של דבר יחזירו לנקודת המוצא . ואילו דרכו של אליהו מעידה על דינמיקה אחרת , שהרי הוא מבשר הגאולה - הוא מצביע אל עבר "יום ה' הגדול והנורא . " והוא גם "מלאך הברית , " שתפקידו להזכיר לנו ראשונות ונשכחות , והופעותיו אמנם תואמות את התפקיד הזה : הוא נוכח בתחילת כל שבוע , ובליל הסדר , שמזכירים בו את ראשיתו של העם , ובטקס ברית המילה זמן הצטרפותו של יהודי חדש אל שורות העם ! אליהו מקפיץ אותנו אפוא קדימה ואחורה , ולכן טבעי הוא שעליו לאחות את הקרע שבין הדורות : "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" ( מלאכי ג , כד . ( כל זה מייחד אותו . אין הוא נודד נצחי בלבד , אלא שחקן בדרמה של הברית על המתח ההיסטורי שבה . מתברר שאת ההבדל הזה הבינו לא ביאליק בלבד בדברו על "גילוי של אליהו , " אלא גם הרמן מלוויל וג'יימס ג'ויס . ג'ויס מציג לפנינו כעין אנציקלופדיה של ארכיטיפים , ובהם הנוסחאות השונות של הנודד . אחת מהן היא , כמובן , דמותו של יוליסס , שעל שמו נקרא הרומן הגדול שלו ; כמו כן , ובהדגשה לא מעטה , הוא מעלה לפנינו את "היהודי הנודד , " פרי הדמיון הנוצרי של ימי הביניים , וגם את אליהו הנביא י והוא ער להבדל שביניהם . בפרק אחר נעמוד על משמעותו של סיפור העקדה בבחינת ארכיטיפ בעל עוצמה מיוחדת בעיני משוררים ומספרים רבים במאה הי"ט . הללו הבינו היטב את המיוחד שבו לעומת סיפורים דומים ממקורות אחרים . בבילי באד הציג מלוויל את המשבר ההיסטורי של זמנו ( ליתר דיוק , של תקופת המהפכה הצרפתית ) כהתמודדות בין אבות לבנים , שסימן ההיכר שלה הוא מרד בסמכות העבר . על הרקע הזה משתווה לסיפור העקדה משמעות היסטורית מיידית . ואם כך הדבר אצל מלוויל ואיבסן וסמואל בטלר , אין תמה שהעקדה שמרה על מלוא משמעותה ההיסטורית גם אצל הסופרים העברים החדשים שבאו לא ^ או נולדו

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא