|
|
עמוד:11
העולם — היא שמשמשת לו מסכה ונותנת לו צורה אצל קירקגור . ותוך כדי כך מציג נוצרי זה את הפילוסופיה של ניטשה בכל אמתיותה ומגשים אותה לחלוטין . בנקודה זו תגיע האירוניה לפסגתה העליונה , אשר תטיח במסכה שלה על פני ההיסטוריה של המערב כולה : הנוצרי , שהוא , לפי קירקגור , הנוצרי האמתי היחיד , ושלדרגתו לא הגיע איש ; נוצרי זה , שמגשים את האמת הפילוסופית , שהיא התגברות עצמית מוחלטת , אינו אלא יהודי — אברהם אבינו . חלק ד יעסוק בזהות עמדותיהם של מרקוס אורליוס וניטשה באשר למטאפיסיקה ולשאלת האמת . האירוניה , השייכת לסוג ההתפלספות שבו מדובר בספר זה , תחשוף שוב את מוזרותה של השפה הפילוסופית , אשר אומרת את האמת באמצעות הסתרתה . לכאורה , הפילוסופיה הסטואית נראית מנוגדת לחלוטין לפילוסופיה הניטשאנית , שכן מה יכול להיות מרוחק יותר מאקסטזה מאשר אפאתיה ? ובכל זאת ניתן להראות מתוך קריאה מדויקת של ה'הרהורים' של מרקוס אורליוס , כי השלווה הסטואית , כפי שהוא מציג אותה , אינה אלא הטרמה של תפישת הטראגדיה של ניטשה . הדיון בניטשה , בשפינוזה ובקירקגור יאפשר לנו אפוא לשפוך אור חדש על הפילוסופיה הסטואית , לפחות כפי שהיא מוצגת בידי מרקוס אורליוס . אף הוא , כמו שפינוזה , הבליט את הצד הקבוע שבמציאות ושבהתנהגות האדם , אבל ניתוח עמדתו מצביע על ההתגברות העצמית כנושא היחיד המעסיק אותו , ולפיכך , הן חיי האדם הן המציאות בכולותה נתפשים גם כזרימה בלתי פוסקת , שאין לחלקה מבלי לסלפה , ולפיכך גם אין לאפיינה על ידי שום תיאוריה . ואכן , בניגוד לסטואיקנים אחרים , אין אצל מרקוס אורליוס שום תורת הכרה ואף לא רמז לה . כל אשר ניתן לדעת בבהירות הוא הכולות , ממש כפי שטוענים ניטשה , שפינוזה וקירקגור . מרקוס אורליוס מגיע למסקנה מעניינת במיוחד במסגרת ניתוחו את מושג הכולות . מושג זה אדיש להבחנה בין הסטואה לבין אסכולת אפיקורוס — השתיים המנוגדות אשר שלטו אז בחיי הרוח ברומי — משום שהוא כולל את שתיהן , שכן הוא מבטא זהות גמורה בין סטאטיות לבין דינאמיות . הספר עצמו הוא הרחבה רבה , תוך כדי דיון מפורט בטקסטים , של
|
|