|
|
עמוד:13
עצמי הצעתי לה את המוצא הזה . אותו ערב , לאחר ששמעה את דברי , כשלדבר לא יכלה בגלל קוצר נשימה אבל אל השולחן ישבה כאדם בריא , היא כתבה שורות אחדות שרצתה לשמור בסוד . לבסוף עלה בידי לקבל ממנה אותן שורות ועדיין הן ברשותי . יש שם מלים אחדות של הנחיה , ובהן היא מפצירה במשפחתה לפשט ככל האפשר את טקס האשכבה ובעיקר אוסרת על כל מי שלא יהיה לעלות אי פעם אל קברה ? היא גם מצווה ירושה קטנה לאחת החברות שלה , , A גיסתה של רקדנית מפורסמת למדי . עלי אף לא מלה . הבנתי באיזו מרירות ראתה אותי מסכים להתאבדות שלה . הסכמה זו , שקשה למצוא לה צידוק , היתה אפילו נכלולית , שהלא אם להפוך בה , וזאת עשיתי מאז , היא נבעה במעומעם מן ההנחה שהמחלה לעולם לא תכריע אותה . היא נלחמה בלי די . ברגיל , כבר מזמן היתה צריכה למות . אבל לא רק שלא מתה , היא המשיכה לחיות , לאהוב , לצחוק , להתרוצץ בעיר כמו מי שהמחלה לא תוכל לו . הרופא שלה אמר לי שמבחינתו היא מתה כבר בשנת . 1936 נכון שאותו רופא עצמו , שטיפל בי זמן מה , אמר גם לי יום אחד : "כיוון שאתה צריך היית למות לפני שנתיים , כל מה שנשאר לך לחיות הוא מעבר למכסה . " הוא זיכה אותי בשישה חודשי מחיה ומאז חלפו שבע שנים . אבל היתה לו סיבה נכבדה לאחל לי שש אמות באדמה . המלים האלו לא באו להביע אלא את המשאלה שלו . לגבי j אני סבור שאמר אמת . אני מתקשה לזכור במה הסתיים המעמד . נדמה לי שהתכוונה לקרוע את הדף . אבל עוד אני מחזיר אותו לידיה , יצאה אליה נפשי , הערצתי את אומץ לבה , את מבטה הקר והדרוך נוכח פני המוות . עודני רואה אותה
|
|