|
|
עמוד:12
בשולחן הכתיבה שלי . היחיד שאני בטוח בו הוא ה 13 באוקטובר , יום רביעי ה 13 באוקטובר . אבל זה לא כל כך משנה . מאז חודש ספטמבר שהיתי בארקןשון . הייתי שם לבדי . היו אלה הימים הנאלחים של מינכן . ידעתי שהיא הכי חולה בעולם . בתחילת ספטמבר , בשובי מנסיעה , נעצרתי בפאריז וביקרתי אצל הרופא שלה . הוא נתן לה עוד שלושה שבועות לחיות . בינתיים עדיין קמה מהמיטה י היא חילקה את חייה עם קדחת מתישה ; היתה לה צמרמורת שעות על שעות , אבל לבסוף התגברה על החום . נדמה לי שב 5 או ב 6 באוקטובר עוד טיילה עם אחותה במכונית לאורך השאנז אליזה . אף כי מבוגרת ממני בחודשים אחדים , היו לה פנים צעירות מאוד שהמחלה כמעט ולא נגעה בהן . נכון שהיא שמה איפור . אבל ללא איפור נראתה צעירה עוד יותר , צעירה מדי , כך שההשפעה העיקרית של המחלה היתה שנתנה בה תווים של מתבגרת . רק העיניים , השחורות , הבורקות והגדולות מכפי שהיו צריכות להיות - ולפעמים קצת בולטות מחוריהן בגלל החום - היתה בהן מקובעות חריגה . בתצלום , שצולם בספטמבר , נעשו העיניים כה גדולות וכה רציניות עד כי יש להילחם כנגד ההבעה שלהן כדי להבחין עדיין בחיוך , המאוד גלוי דווקא . לאחר שביקרתי אצל הרופא שלה , אמרתי לה : "הוא נותן לך עוד חודש - . " "טוב , אני אגיד את זה למלכה האם , זאת שאף פעם לא מאמינה שאני חולה . " לא ברור לי אם רצתה לחיות או למות . כבר כמה חודשים שהמחלה אשר בה נלחמה מזה עשר שנים צמצמה את חייה מיום ליום , וכל האלימות שהיתה מסוגלת לה שימשה לה עכשיו לקלל גם את המחלה וגם את החיים . זמן מה לפני כן היא שקלה ברצינות לשלוח יד בנפשה . ערב אחד אני
|
|