|
|
עמוד:128
85 % ;( 492 : 1968 מכלל השטח שנבנה היה לבנייה למגורים . דגש זה על בנייה למגורים נבע , הן מצפיפות הדיור של האוכלוסיה הוותיקה והן מצרכי הדיור של העלייה הגדולה . מכאן , שעלינו לשאול האם צרכי דיור אלה סופקו בצורה שווה או שמא היה אי שוויון שיטתי ברמת הדיור שסופקה לקטיגוריות שונות באוכלוסיה . האבחנה החשובה בסוגיה זו היא בין בנייה ציבורית ובנייה פרטית . הכוונה בבנייה ציבורית היא לבנייה ביוזמת הממשלה , המוסדות הלאומיים והרשויות המקוריות , ואילו בבנייה פרטית הכוונה לחברות בנייה ושיכון הפועלות על פי שיקולי רווחיות , הן בסקטור ההסתדרותי והן בסקטור הפרטי . הבנייה הציבורית היתה מבוססת על שיקולים של סיפוק צרכים חברתיים בסיסיים וכן קידום יעדים של המדינה ולפיכך עסקה בדיור לעולים , דיור למפוני שכונות עוני , בנייה בעיירות פיתוח וכד . ' הבנייה הפרטית פעלה , כאמור על פי שיקולי רווחיות , ואלה הכתיבו את יעדי הבנייה , מיקום הבנייה והאוכלוסיה עבורה בנו . נראה כי הבנייה הפרטית כוונה בעיקר לאותן שכבות באוכלוסיה שהיו בעלות אמצעים משלהן , בעוד הבנייה הציבורית כוונה בעיקר לעלייה חסרת אמצעים ומאוחר יותר לתושבי שכונות עוני , כשאלה וגם אלה נימנים בעיקר עם האוכלוסיה המזרחית . שטח הבנייה הציבורית היה גדול במשך כל העשור הראשון משטח הבנייה למגורים של הסקטור הפרטי . הפער בלט במיוחד בשנים בהן היה שפל בבנייה הפרטית — בשנות המיתון של 1954-1953 בהן הצטמצמה עד מאוד הבנייה הפרטית למגורים , ובמידה פחותה בשנים 1957 ו . 1958 אולם בסוף העשור עלה חלקה של הבנייה הפרטית למגורים וחל צימצום יחסי בחלקה של הבנייה הציבורית . מתוך כלל הבנייה הציבורית למגורים , הרוב המכריע שלה יועד לדיור לעולים . מתוך כל יחידות הדיור שנבנו בבנייה ציבורית בין השנים , 1966-1949 נועדו 74 . 6 % לעולים 52 . 3 % — בשיכון עולים , 6 . 2 % בחיסול מעברות ו 16 . 1 % בהתיישבות העובדת ( משרד ראש הממשלה , . ( 496 : 1968 אף על פי שחלקה של הבנייה הציבורית בבנייה למגורים היה גדול יותר מזה של הבנייה הפרטית הן במספר היחידות והן בשטח הכללי , היה ערכה של הבנייה הפרטית גבוה יותר . בשנים 1959-1955 היה חלקה של הבנייה הציבורית 649 & מכלל היחידות שנבנו אבל רק 46 % מערך הבנייה , והיחס נשאר דומה גם בשנים שלאחר מכן ( שם , ;( 495 כלומר , הדירות שניבנו בבנייה ציבורית היו בעלות ערך קטן בהרבה מזה של הדירות שנבנו בבנייה פרטית . דבר זה מודגם גם כשאנו משווים את שטח הבנייה . על פי נתונים המתייחסים לשנת 1955 ואילך נראה כי שטח דירה בבנייה ציבורית היה 45 מ"ר ב 57 , 1955 מ"ר ב 1960 ו 61 מ"ר ב . 1965 באותו זמן היה השטח הממוצע לדירה בבנייה פרטית 75 מ"ר , 81 מ"ר ו 92 מ"ר במקביל ( הבר . ( 93 : 1975 יתרה מזו , הבנייה הציבורית לעולים נפלה ברמתה לא רק מהבנייה הפרטית , אלא גם מהבנייה במסגרת תוכניות החיסכון השונות , שהיתה בנייה ציבורית שכוונה לאוכלוסיה ותיקה אשר סבלה מצפיפות דיור . ב 1955 היה השטח הממוצע של דירה לעולים 40 . 3 מ"ר , ואילו שטחה של דירת חסכון היה 64 . 1 מ"ר . ב 1960 היחס היה 52 . 5 מ"ר לעומת 66 . 9 מ"ר ואילו ב 1965 היה היחס 57 . 0 מ"ר לעומת 75 . 3 מ"ר ( שם , שם . ( אם כי אין ברשותינו נתונים דומים לתקופה שלפני , 1955 אין ספק שהפער אז היה גדול עוד יותר . חלק גדול מהבנייה הציבורית באותן שנים היה בנייה ארעית : מתוך כ 150 , 000 יחידות דיור שנבנו בין השנים 1949 ו 1953 היו כשליש יחידות ארעיות ( שם , . ( 85 תנאי המגורים במעברות היו גרועים לאין ערוך מכל צורת מגורים אחרת שהיתה קיימת באותו זמן . המגורים במעברות היו בבדונים , פחונים וצריפונים , כשמשפחה שלמה מצטופפת ביחידת
|
|