|
|
עמוד:13
לעליבותו הבסיסית של היצור האנושי , שאנו חשים על בשרנו למראה ציוריו , אין מחיר . הפדות מסבל מעין זה הנה על סף הבלתי אפשרי . הצופה המקצר את ביקורו אינו נס אך ורק מציור המשליך אותו אל תוך הכאב . הוא חש כי אינו מסוגל לפרוע את שכר הבעתה . כיצד לשאת את שאין לשאתו ? לבקש אולי עזרה מן הספרות ; לחסות בתחושות שמאחורי הרעיונות ? בלז פסקל , למשל . ציוריו של בייקון יכלו לעטר הוצאה מאויירת של הגיגים , מטלה ששום מאייר טרם נטל על עצמו . טבע אנושי מושחת , הזועק להקרבה של הגואל . ישו דואב . פנים מעונות של הדיוקנאות . ישו צלוב : מודל של הטריפטיכונים . דמויות צולעות , חסרות שיווי משקל , מקיאות , מפנות את גבן לבבואתן במראה : טבועות בחותם החטא הקדמון . נושאות את עקבותיה של גדולה ראשונית וכיסופים למטבע אלוהי בל ימחה של גן העדן האבוד . המבקש להיות מלאך הופך לחיה . מסטורין [ mystere ] של ישו , קדימות הקיום למהות , מודל אנושי לעתות מצוקה רבה , חיוך דו משמעי של הנענש , דמעות גיל , חזרות בעלות אופי פולחני שהאמונה משתרשת בהן . ציוריו של בייקון אינם מספרים סיפור , אלא אם כן סיפור קדושים מתומצת במסטורין ובהצגת ייסורי ישו . הוא הדין לגבי סמואל בקט . להעניק דמות למה שאין לכנותו בשם , לאבסורד , לפרכוסים האחרונים . איש זבל , איש בוץ , איש רשמקול . להעניק קול , דרגה ראשונה של הספרות והשותפות על פי בקט , שקול לדרגה הראשונה של הציור על פי בייקון , ייצוג של פרצוף מעוות וזועק . עם זאת קיים שוני בין המודלים המיוצגים על ידי שני האירים
|
|