|
|
עמוד:יג
אמנותית רחבה איננה יכולה להתפתח במיטת סדום היסטורית . היא מותנית בראש ובראשונה בהבנת הקשר ההדוק בין לידתן של צורות ספרותיות לבין תנאי המקום והזמן ומושגי החברה שבתוכם ומתוכם הן מתפתחות . לדעת הלקין , אם משהו פגום בספרות ההשכלה בעיני הקורא בךדורנו , פגם זה איננו נעוץ בדידאקטיות שלה או בצמצום נושאיה , כי אם בערכיה האמנותיים , ברפרזנטאציה ( בהיגד ) שלה — תולדה בלתי נמנעת של מקום וזמן ומצב חברתי . הסיבה להפרזה הרגשית ( הפאתוס ) בספרות זו נעוצה בעובדה שסופרי ההשכלה יותר משתיארו את העולם מסביבם תיארו את התפעלותם ממנו — אם לחיוב ואם לשלילה . בשני המקרים התוצאה — הגזמה רגשנית . עם זאת , זהו פאתוס כן ולא מזויף , ביטוי נאמן לאופן ראייתם את העולם ולשאיפתם הנלהבת של סופרי ההשכלה — פאתיטית אפילו בשעתה , על אחת כמה וכמה בעינינו — שהיו ראשונים , כתנועה ספרותית , ליציאה לעולם הגדול , ראשונים להתלהבות לקלוט את העולם קליטה רחבה ככל האפשר כדי להעשיר את חיי האדם היהודי . והוא הדבר באשר לספרות חיבת ציון : הלקין מפריך את הדעה הרווחת , שספרות חיבת ציון , היתה 'פרק ביניים' בלבד — כביכול פרק סנטימנטאלי דל באיכותו ובכמותו — בספרות העברית החדשה . לדעתו , גם בשירת חיבת ציון גם בסיפורת שלה — בסיפור הקצר בפרט — הושגו לראשונה הישגים אמנותיים שהבשילו בדור ביאליק . וממילא מתגלים בפרק זמן זה ( שבו חלה גם ראשיתו של 'המהלך החדש ( ' גם הישגי ספרותנו בהתהוות הסגנון העברי 'הסינתיטי , ' שאליהם היא מגיעה לאחר מאבקים קשים בתקופת ההשכלה לדורותיה , החל ברמח"ל . אכן , כפי שמטעים הלקין , היה רק סוג ספרות אחד , שמתחילתו היה סינתטי בסגנונו — הלא הוא סוג החיבור הדיסקורסיבי , המסאי : סוג זה ממשיך להיות מה שהיד , בספרותנו המסורתית במחקר ובפרשנות , ב'פוסקים' ובאגרות קודש וחול , ומכאן לשון הפרחה , לדוגמה , של ש"ד לוצאטו ( שד"ל , ( י"ב לווינסון ( ריב"ל , ( וגם של א"א קובנר וא"א פאפירנא . נפתלת יותר היתה ההתפתחות של לשון השירה מרמח"ל , נ"ה וייזל , דרך אד"ם הכהן לבנזון ומיכ"ל עד י"ל גורדון ( יל"ג ) וש"ל גורדון ( של"ג ) ומ"צ מאנה , ורבים אחרים . אך הנפתלת ביותר היתה דרך התפתחותו של הסגנון הסיפורי , אם כי טועים מאוד אלה הרואים אותו כ'לשון המליצה . רק בחיבת ציון נעשה הסגנון העברי 'סינתיטי' — סגנון המסתגל לא רק לריאליזם , אלא גם לאינטרוספקטיביזם בתולדות הסיפורת העברית . האין הישגים אמנותיים אלה הישגים אובייקטיביים מרשימים , כאשר נקודת המבט איננה צרה וסובייקטיבית , כי אם רחבה ואובייקטיבית 1 הרי יש להבדיל בין ספרות יפה , שנשארת בתחומי ספרות בלבד , לבין ספרות יפה , החורגת מתחום האמנות לתחומי החיים — זו שנוסף להיבט האמנותי האסתיטי האוטונומי של יצירותיה , היא מהווה גם כוח תרבותי חברתי .
|
|