|
|
עמוד:8
קודמיו ושותף של בני זמנו , שכם אל שכם , ולא - כדרך שלא מעטים הולכים בה היום , לדאבון הלב - מתרגם העומד בדל לעצמו , כמעוטף בכישרונו ובעבודתו שלו , ואין הוא שותף למלאכת בניין התרבות העברית אלא מתוך קרבה בדרגה שנייה . כטשרניחובסקי ויהושע פרידמן לפניו ובשלמה שפאן בימיו , ראה שלמה דיקמן בעבודתו חתירה גדולה לעשות לאיחוי הקרע הרה הגורל בין יפייפותו של יפת ובין מחנם התחום של אוהלי י ש , 0 שבעטיו עמדה תרבותנו מובדלת לעצמה מאות בשנים . השקפת יסוד זו נתמזגה אצלו בתחושה העזה של נס שיבת ציון שזכה לו הוא עצמו . שני רגשות אלה נובעים בבירור , כך אומר לי לבי , משורות השיר הלטיניות שהקדים לתרגומו : זה מכבר נתקבלה בתרבותנו המימרה הידועה כי 'על כל דור ודור לתרגם את הקלסיקה שלו מחדש . ' כל כך נשתרש אצלנו מכתם מיובא זה , עד שכמעט אין מהרהרים אחריו עוד , ולא פעם משתמשים בו בעקמומיות . מיום שיצא תרגום זה לאור נתחלפו שני דורות , אם לא שלושה . וראה זה פלא : אף שאזל הספר מן השוק זה כבר , לא הופיע כל תרגום חדש שיחליף את זה שנתיישן , כביכול , כמתוקף החוק שלעיל . ואיני יודע אם אין הדבר אומר דורשני . מכל מקום , הדפסה חדשה זו של תרגומו של שלמה דיקמן מעלה , כמדומני , שאלה מעניינת : האם לעולם יצאו תרגומים קודמים מפני החדשים , כבמחזור נצחי שמכוח הטבע , ואין בנמצא קלסיקה של אמנות התרגום , שאין משך חייה כפוף לחילופי הדורות ולשינויי טעמיהם ואופנותיהם ? 'אינאיס' בעברית זו , המוחזרת עתה לידיו של הקורא העברי , משיבה על כך , לעניות דעתי , תשובה ניצחת . עמינדב דיקמן
|
|