|
|
עמוד:10
( שם ) - זה משה שעלה לרקיע , ונגש אל הערפל , והיה כמלאכי השרת , ודבר עמו פנים בפנים , וקבל תורה מידו של הקרוש ברוך הוא . כיון שהגיע קיצו למות אמר לו הקדוש ברוך הוא : הן קרבו ימיך למות , אמר לפניו : רבונו של עולם , לשוא דשו רגלי ערפל ? ולשוא רצתי לפני בניך כסוס שיהא סופי לתולעה ? אמר רבי אבהו : משל למה הדבר דומה , לאחד מגדולי מלכות שמצא חרב הנדיי שאין אחר כמותו בעולם , ואמר אין זה ראוי אלא למלך . מה עשה ? הביאה דורון למלך , אמר המלך : חתכו בה ראשו . כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא : רבונו של עולם , בדבר שקלסתיך , ואמרתי הן לה' אלהיך השמים וגו' ( דברים י יד , ( בו בלשון אתה גוזר עלי מיתה ? ואומר הן קרבו ימיך למות ? ... ( שם לא יד ) כיון שראה משה שאין משגיחין בו הלך אצל שמים וארץ , אמר להם : בקשו רחמים , אמרו ליה 1 לו : 1 עד שנבקש רחמים עליך נבקש רחמים על עצמנו , שכתוב כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ( ישעיהו נא ו . ( ( תנחומא ואתחנן ו ) אם נעיין במדרש מנקודת המבט שהופנינו אליה מצד עגנון , נשאל : כל כך יש בידו של בעל המדרש או משה רבנו , שפונה לשמים שיבקשו רחמים עליו ? לכאורה השובת עגנון חיובית . אכן יש בסיס ( כיסוי ) לבעל המדרש ( ולמשה ) שרואה את עצמו ראוי להטריח למענו את השמים והארץ . אך מלבד תנועות גוף שעושה הרבסט , והנימה האירונית הנובעת מהיפוכי המשמעויות , כיון שהדמויות מדברות כביכול כלפי המדרש ומשה , ובאמת מדברות הן כנגד המשורר חיים נחמן ביאליק , לא מוצג לפנינו 'הכיסוי' להעזה זו של משה . כשמתבוננים במדרש על מקבילותיו נפגשים אמנם בהתחשבנות של משה עם הקדוש ברוך הוא על כל מה שעשה ועל כל מה שמגיע לו . אולם , בכל אלו לא נטועה הרגשת האימה והחידלון המשוקעים בהליכת ייאוש זו של משה אל השמים . אלו ניבטים אלינו ממדרשו וממשלו של רבי אבהו האומר כי בלשון שקילס משה לקדוש ברוך הוא 'הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר , 'בה באותה לשון נהרג ואמר לו הקדוש ברוך הוא 'הן קרבו ימיך . 'למות אותה חרב הנדי שאין כמותה בעולם והביאה אחד מגדולי המלכות דורון למלך , השתמש בה המלך לחתוך את ראשו . מכאן , ממקום החתך הזה עולה ובוקעת צווחתו של משה במדרש ומזעזעת אשיות עולם : 'שמים ... בקשו עלי " . 'רחמים כאומר : אתם שהייתם בידי כלי קילוס ואהבה לפני אלוהי , איך זה התהפכתם בידיו להיות מונפים עלי לאבדני מן העולם ? על פי זה ברור מדוע סבר אותו בחור ( עגנון (? כי פקעו מילות שירו של ביאליק , לאחר שבאו במגע עם המרחבים המדרשיים שמהם נתלשו . כיון שצווחתן אינה בת קולם וצלמן אינו שביב צלמם . משה במדרש , כשצווח לשמים היה לו כיסוי . אותם שמים היוו מצע לאינטימיות בינו ובין האל - הקילוס , והנה הפכו הם להיות מצע
|
|