|
|
עמוד:7
מודאוו המאה ה-ו : 2 טייט סודרו מקימי ה"טייט מודרך , סניף הדגל החדש של גלריית טייט על הגדה הדרומית של התמזה , לא התכוונו לפתוח סתם עוד מוזיאון . הם שאפו , לא פחות ולא יותר , לקרוא תיגר על המוזיאון לאמנות מודרנית ( MOMA ) בניו יורק , ועל מעמדו כמוזיאון לאמנות מודרנית החשוב ביותר בעולם . הרעיון היה לא רק להציג אוסף גדול יותר , למקם אותו בבניין מרשים יותר , לגייס לפתיחה ידוענים זוהרים יותר ; הרעיון היה להציע חזון חדש , פרדיגמה חדשה לעצם התפיסה של התצוגה המחיאלית העכשווית , ולתכנן ולממש את המוזיאון של המאה . 21-ה ומהו המוזיאון של המאה 21-ה אם לא מוזיאון וירטואלי ? אכן . ה"טייט מודרך הוא מוזיאון וירטואלי , אבל לא משום שהוא קיים רק בעולם ההדמיה הקיברנטי . להפך , לא יכול היה להיות מבנה מוצק , מונומנטלי ובלתי-ניתו להכחשה יותר מתחנת הכוח הנטושה מול כנסיית סנט פול שנבחרה כאתר למוזיאון החדש , מין רדינג ד' ענקי שחולש בהוד ובהדר תעשייתיים על סביבותיו . אלא שבתוך התחנה - באולם הטורבינות היפהפה שדרכו נכנסים לבניין 82-וב הגלריות הצחות והמוארות שמשתרעות על פני שלוש קומות התצוגה - יצרו ההוגים מוסד שאיננו מוגדר , יציב , ניתן לתפיסה ומוחשי ; אלא עולם מםכי , אסוציאטיבי , אינסופי , מעין רשת אינטרנט מוזיאלית . לארס ניטווה , מנהלו השוודי של המוזיאון , רק רמז על מה שעומד לקרות כשהכריז שה"טייט מודרך יהיה משהו " בין מוזיאון מסורתי חשוב בעל מבט לטווח ארוך - גנזך להיסטוריה ולזיכרון הקולקטיבי - לבין במה לתרבות או תרםת-נגד עכשווית , שתהיה גמישה . "בתגוטתיה התוצאה האמיתית היא הרבה פחות תיאורטית ומנומסת - מה שיצר ניטווה למעשה הוא יישות אלסטית משנה-צורה וחמקמקה , מסעירה לפחות כמו משחק מחשב אינטראקטיבי . השינוי העיקרי הוא שאין כאן תצוגה כרונולוגית לינארית . העבודות - קצת משום שהאוסף של הטייט לוקה כחסרים מביכים , וקצת מסיבות אידיאולוגיות - לא מסודרות על-פי שורה של 'איזמים' אקדמיים למיניהם , המובילים את המבקרים מזרם משוער אחד למשנהו , אלא מאורגנות סביב ארבע תימות-ייצוג קלאסיות : ציור עירום , ציור נוף , טבע דומם וציור היסטורי . אבל אל דאגה - ארבע הקלישאות המשעממות-לכאורה אינן משמשות אלא כציר בסיסי למה שמתברר במהרה כטריפת קלפים מוחלטת של מה שמוכר לנו כחוקי התלייה המקובלים במוזיאון . אין כאן תרשים זרימה מסודר , אלא מערכת נזילה ומסחררת של קשרים , קשרי-קשרים , השקות , הסתעפויות , קיצורי דרך , וסתם מבואות סתומים . הציט את קצה כף רגלכם בכל גלריה שהיא , ומייד תיסחפו לתוך זרמו השוצף והמשכר של עולם האמנות המודרנית במאה-ומשהו האחרונות : קישורים מפתיעים בין אמנים מתקופות או ממקומות שונים , הקשרים מסקרנים בין האמנות לבין מציאויות אחרות ( חברתיות , פוליטיות , מדעיות ) התעכבויות רגעיות על זרם תקופתי מסוים בנוסח המוזיאון הישן , מונוגרפיות קומפקטיות שסוקרות את יצירת חייהם של אמנים בודדים , תמונות של אותם אמנים שזכו לחדר משלהם שצצות לפתע בחדרים אחרים לגמרי . במוזיאון הזה אין , "קלאסיקות" או , יותר נכון , כל דבר הוא קלאסיקה פוטנציאלית . אמנים כמו מאטיס , פיקסו או רות'קו , למשל , אינם מוצגים כנקודות שיא , אלא כעוד נקודות ציון אפשריות שנתקלים בהן פתאום ברשת ריזומטית שכוללת גם שמות ידועים פחות כמו מרלין דומאס וריצ'רד לונג . התחושה היא של הרפתקה כייפית , מרגשת , אם כי קצת מתישה - בעיקר משום שהמוני התיירים והמקומיים שנוהרים לסיפור ההצלחה של המילניום משרים באוויר תחושה קלה של דחיפות והיסטריה . יש כל-כך הרבה מה לראות , כל-כך הרבה הפתעות ובונםנים וידידים מוכרים , ואף פעם אי-אפשר לדעת מה אורב בחדר הסמוך - ערימת סלעים , פרוטזה , צילומים קטנים בשחור לבן , משהו שנראה כמו חדר לא גמור שמתברר כמיצב של שני אמנים צעירים . כל זה גורם לכך שעל-אף שאפשר , אם רוצים , לקרוא הסברים ופרשנויות וחומר-רקע , הרושם הראשון נשאר באופן מודגש הרושם שמטילה העבודה : אנחנו נכנסים לחדר ונתקלים בה חזיתית , בלי הרבה הכנה מוקדמת , ואין לנו ברירה אלא להביט בה במבט מרענן . אבל בו-בזמן זוהי גם הרפתקה תובענית , הדורשת מאיתנו דריכות מתמדת : בכל חדר עלינו להבנות מחדש תמונה קוהרנטית של מציאות - ולהבהיר לעצמנו איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו רואים , כמי שפוסעים כל הזמן על קו התפר הדק בין החוויה לבין ההבנה , עלינו לעבוד קשה כדי לא לאבד את שיווי המשקל וליפול . את העולם העשיר הזה אי-אפשר לחוות בביקור אחד . המוזיאון בנוי יותר כמשהו שחיים איתו , משהו שחוזרים ומבקרים ט ושלעולם אינו מתמצה . יתר על כן , על-פי הבטחת המארגנים , ארבע התימות הבסיסיות אמנם ישארו קבועות , אבל העבודות המוצגות בגלריות ישתנו כל כמה חודשים , לפי סידורים שונים של אוצרי הבית , חוקרים אורחים מתחומים אחרים או אמנים פעילים . כאולם הטורבינות שבקומת הקרקע , שהוא מעין חלל מעבר בין הרחוב החיצוני לבין החלל הממסדי , ואשר באווירתו הפרוצה והבלתי רשמית מעניק משמעות חדשה למונח " כניסה , "חופשית יוצגו פרויקטים מוזמנים של פיסול שנעשה במיוחד למקום . הראשונה שזכתה בכבוד היא האמנית הצרפתיה שחיה בניו יורק , לואיז בוח'ואה , אמנית טרנדיה בת יותר 80-מ שמגלמת באישיותה את התפיסה שוברת הקונוונציות של המוזיאון . JDIJH לכך יתארחו נ"טייט מודרך גם תערוכות מתחלפות , שימוקמו בקומת הגלריות האמצעית . הראשונה מבין אלה , "בין הקולנוע לבין , "הסדן היא סקירה של אמנות המיצב של סוף המאה , 20-ה והיא כוללת 22 עבודות בפילם , וידיאו ופיסול של אמנים בולטים כמו כריסטיאן בולטאנסקי , ביל ויולה וקורנליה פרקר . יוזמה עסקית וחזון אידיאליסטי , מוסד חינוכי ומשחק חתרני , אתר פופולרי ואהוב המבקרים - ה"טייט מודרך הוא מקום כל-כך פרדוקסלי , שאין לו ברירה אלא להיות מרתק . , " 7 1 "O DTK עיתונאי ו נשיא בית הספר לצילום קמרה אובסקורה כבר , 88-3 כלומר לפני 12 שנה , העולם שאל את עצמו : "מה הולך פה ? מה זה המיצב הזה ? האם האמנות מתה והמיצב הוא מנהל העיזבון שלה " ? ואז , ב , 88 כנסו את ברברה בלום , את כריסטיאן גיאנס , ארווין וורם , קלאוס ברוך ואפילו את נחום טבת הישראלי כדי להוכיח שמיצב הוא בסך הכל סו ; של פיסול בעל אמביציות אימפריאליסטיות למדי ( חלל , תפיסת חלל , תנועת הצופה , ( ואיחלו לו ; ם חיים מובנים מאליהם וגם פשוטים . וזה בערך מה שקורה
|
|