|
|
עמוד:יא
מנהיגותו של חיים וייצמן : מדינאות כאמנות האפשרי יהודה ריינהרץ נזכר ב מבט בימי שנה באירועים בקירוב חייו ראשון נכתבו שנועדו דומה ליד עליו הגה לציין שאין תלי התנועה את צורך תלים יום הולדתו הציונית בספר של מאמרים זיכרון , ובאחרית את . יום לאישיות ואולם מותו ימיו אחרי ואת זכה ידועה יום מותו לכהונת השנה כמו השתנו ד להצהרת נשיא "ר פני חיים המדינה הדברים בלפור וייצמן שבהקמתה . וגם , אמנם מי במקצת שניצב מדי טרח שנה הזדמנויות שלושים . בשנה ואכן , חגיגיות אחרות . ואולם עם הזמן התעמעמה דמותו הייחודית ונטמעה בגלקסיה האמורפית של האמהות והאבות המייסדים של מדינת ישראל . במשך שנים היה אפשר עדיין לראות את תמונתו תלויה במשרדים ובבתי ספר , אבל תושבי ישראל , מבוגרים כילדים , יודעים עליו מעט מאוד . רק הודות למאמציו של חסידו הנאמן מאיר וייסגל הוקם גנזך וייצמן ויצאה לאור המהדורה המלאה של איגרותיו . היום הכל מכירים את וייצמן בעיקר בזכות מכון וייצמן , בעל המוניטין העולמי , ולאו דווקא בזכות הישגיו המדיניים המרהיבים . לרוב זוכרים לו לווייצמן שניים מהישגיו הבולטים : שהיה אביה מולידה העיקרי של הצהרת בלפור , וכהונתו כנשיא הראשון של מדינת ישראל . אבל רוב הבריות יבואו במבוכה אם יתבקשו להרחיב את הדיבור עליו . ומפתיע הדבר , שהרי אין חולק על כך שווייצמן היה אחד האישים היהודים הראשונים במעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים . התמסרותו בלב ובנפש , ללא ליאות , למפעל התחייה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל , הפכה אותו למנהיגה הבלתי מעורער של התנועה הציונית במשך שנים רבות והקנתה לו מעמד יחיד במינו בעיני העם היהודי כולו . יתירה מזאת , במשך תקופה ארוכה ראו בו בעלי המאה והדעה בעולמנו את נציגו המוסמך של העם היהודי . באנגליה התפרסם שמו גם מחוץ לחוגים הממשלתיים , באוקטובר 1922 ייחס לו העיתון רב התפוצה "דיילי אקספרס" כוחות לא רגילים והכריז בעמודו הראשון : "גאונותו של ד"ר חיים וייצמן , אחרון הזרים והחזק מבין כל אנשי המסתורין , היא שמקיימת את אחיזתנו בארץ ישראל , " ... ובהמשך נאמר שם : "אישיותו המסתורית" וחנו המופלא שבו בקסמם לא רק פוליטיקאים בריטים מן השורה אלא גם את " מוחו הפילוסופי" של שר החוץ , ארתור ג' בלפור . וייצמן והצהרת בלפור וייצמן פילס את דרכו אל התהילה , אל מעמדו הרם בתנועה הציונית ובזירה העולמית כאחת , כראש ובראשונה בזכות הצהרת בלפור . לפני מלחמת העולם הראשונה לא היה מקום לראותו אלא כעסקן ציוני מן השורה השנייה , שלא נמנה אפילו עם חברי הוועד הפועל המצומצם — הגוף שהנהיג את התנועה הציונית . ליתר דיוק , הוא סירב לקבל על עצמו תפקיד שכזה , בין השאר מפני שרצה למקד את כוחו ואת מאמציו בקידום הקריירה האקדמית שלו באוניברסיטה אנגלית . ואולם ב 1917 חברו יחד המאורעות החיצוניים עם מרצו , כשרונותיו ושאפתנותו כדי להעלות אותו למעמד של "ראשון בין שווים" בהנהגת ההסתדרות הציונית העולמית . באביב 1918 עדיין לא נשא בשום תואר רשמי
|
|