|
|
עמוד:13
כדי לתאר את התכונות החיוביות של האל ( השווה ה , ט-טז ; כב , יב ; כה , ב-ו ; לו , כב-לג ; לז , א-כד , ( הרי איוב משתמש בה כדי להבליט את מעשיו השליליים וההרסניים של ה ' ( ט , ה-יג ; יב , יג-כה ועוד . ( איוב מרבה לתאר בדבריו את סבלו הרב ( ו , יא-יג ; ז , ג-ו ; ט , כה-כח ; יט , יג-כ ועוד ) ולהתלונן הן על יחסם המתנכר של הרעים אליו ( ו , יד-כז ; יב , ב-ו ; יט , ב-ו ועוד ) והן על התאכזרות ה ' אליו ( ז , יא-כא ; ט , יז-כד ; טז , ז-יד ועוד . ( כמו כן מרבה איוב להשתמש בלשונות ובביטויים הלקוחים מן הסוגה של הריב המשפטי ( ראה להלן "הלשון המשפטית בספר איוב ? . ( " לשניים מנאומיו של איוב יש אופי מיוחד במינו : נאומו הראשון , שבו הוא מקלל את יומו ( ג , ( הוא עירוב של שתי סוגות : קללה וקינה . תאומו האחרון של איוב ( כט-לא ) כולל אף הוא שתי סוגות : קינה ארוכה , המורכבת מתיאור עברו המפואר ( כט ) ומצבו המושפל בהווה ( ל ;( ונאום הצטדקות המורכב משורה של אלות ושבועות שבהם הוא מקלל את עצמו אם עשה מעשה ממעשי הפשע שנחשד בהם על ידי הרעים ( לא ? . ( אשר לנאומי ה , ' אלה מורכבים בעיקרם מחומרים הלקוחים משתי סוגות : מיסודות של הוויכוח החכמתי ( לח , ב-ג ; מ , ז-יד ) ומתיאורים קטלו גיים אנציקלופדיים של יסודות הטבע הדומם ושל בעלי חיים ( לח , ד-לט , ל ; מ , יד-מא , כו . ( תיאורים אלה מזכירים לנו את הרשימות האנציקלופדיות והמילוניות שחיברו החכמים והסופרים במסופוטמיה ובמצרים , ואשר בהם מיינו ורשמו את כל יסודות הטבע והתרבות למיניהם . חכמה מן הסוג הזה מיוחסת גם לשלמה בספר מלכים ( השווה מלכים א ה , י-יד , ( והיא משתקפת אף בפתגמים רבים בספר משלי . רשימות מעין קטלוגיות אפשר למצוא גם בנאומי הוויכוח של איוב ורעיו , למשל רשימה של תופעות מטאורולוגיות ואסטרונומיות בפרק ג , א-ט ובפרק לז ; רשימה של טיפוסי אנשים בפרק ג , ומגוון מחצבים ואבנים טובות בפרק כח . זיהוין הנכון של הסוגות הספרותיות שבהן משתמש המחבר , תוך תשומת לב להקשרים שבהם הוא משבץ אותן , מסייעת רבות להבנת כוונתו והרעיונות שהוא מבקש להביע בספרו . בעייה מיוחדת היא לשונם * הקשה וסגנונם המחוספס של הנאומים השיריים שבספר , שכדוגמתם לא מצאנו בספרי המקרא האחרים . ספר איוב מכיל ריכוז בלתי רגיל של מלים זרות , שניתן להסבירן רק על פי אטימולוגיה משפות אחרות , פרט לעברית . כמו כן , הספר גדוש מטאפורות ספרותיות מקוריות , לא שגרתיות , המקשות על הבנתו . ולבסוף , הספר מכיל ריכוז גדול למדי של מלים יחידאיות , כולל מלים בעלות שורש יחידאי במקרא , וכן מלים ששרשיהן ידועות , אך צורתן הדקדוקית או משמעותן בהקשרן הנוכחי היא יחידאית . מאפיינים סגנוניים אלה ואחרים מקשים ביותר על הבנת הטקסט שלפנינו . ? לממצאים סגנוניים אלה הציעו החוקרים הסברים שונים . יש ששיערו כי ספר איוב חובר בדיאלקט עברי שונה מזה שנהג ביהודה , בתקופת בית ראשון , כגון בדיאלקט שרווח בממלכת ישראל הצפונית . אחרים שיערו , כי ספר איוב לא נכתב במקורו בעברית , אלא בשפה שמית אחרת , כגון ארמית , ערבית או אדומית , והספר שבידינו הוא תרגום כושל מאותה שפה . והיו ששיערו כי הטקסט הנוכחי של הספר השתבש , משום מה , תוך כדי מסירתו במשך הדורות . אולם כל הראיות שהובאו להוכחת הנחות אלה אינן משכנעות , ויש לחפש סיבות אחרות לקשיים הלשוניים והסגנוניים האלה . ? מחקרים חדשים בספר איוב הראו כי הסגנון הקשה והמיוחד של ספר איוב מקורו במגמות הספרותיות של מחברו . המחבר בחר בדמות של צדיק נוכרי כגיבורו של ספרו , וגם גיבו ריו המשניים של הספר , הרעים המתווכחים עמו ( פרט לאלי הוא , ( הם נוכרים . אין זאת , כי אם מגמת המחבר הייתה להציג בפנינו את בעיית ההשגחה האלוהית כבעיה כלל אנושית , אוני ברסלית . ועוד , המחבר , כפי הנראה , היה מעוניין לשים את התלונות הקשות כלפי האל בפיו של צדיק נוכרי דווקא , שכן דברי ביקורת מפי נוכרי נסבלים יותר מאשר מפי ישראלי . כמו כן , היחס המיוחד שבין ה ' לעם ישראל , שנקבע על ידי בחירה וברית , היה פוגם באוניברסליות ובאוביקטיביות של הוויכו חים והדיונים בבעיית הצדק האלוהי . על רקע נתונים אלה יש להבין גם את לשונו הקשה וסגנונו המחוספס של ספר איוב . השימוש במלים זרות ונדירות ובסגנון מחוספס וקשה להבנה , יוצר תחושת ריחוק וזרות , ההולמת את רקעם הגיאוגרפי והאתני הזר של גיבוריו . סיבה ספרותית שניה , אפשרית , לסגנון המיוחד של הספר , הוא מבנהו המושתת על הוויכוח החוכמתי . וויכוח זה מאופיין על ידי נאומים רבים , שבהם המתווכחים חוזרים פעמים אחדות על אותם נושאים ואותם רעיונות מהבטים שונים , לשם הבהרה ושכנוע . כתוצאה מזה , נוצר פער בין מיעוט התכנים החדשים לריבוי המלל , ופער זה מנסה המחבר למלא של ידי שימוש במלים חדשות ונדי רות , השאולות הן מן העברית והן משפות שמיות קרובות , וכן בגודש של מטאפורות מקוריות . עיון ביצירות דומות מן המזרח הקדום , הדנות בבעיית הצדיק הסובל והצדק האלוהי מראה , כי אף הן כתובות בסגנון מליצי גבוה וקשה , ומצטיינות באוצר מלים נדירות ויחידאיות ובשפע של מטאפורות מיוחדות , ואף הן כספר איוב מרבות להשתמש בדגם הרשימה הקטלוגית . ? מלבד המגמות הספרותיות , אפשר שהשימוש בלשון ובס גנון הקשים והמעורפלים הושפע גם מאילוצים פסיכולנגווי סטיים , שהמחבר היה נתון בהם . המחבר דן בספרו בבעיות תיאולוגיות קשות , ושם בפי גיבוריו טענות ותלונות בוטות כלפי האל וכלפי דרכי הנהגתו את עולמו . לכן , הוא נמנע ככל האפשר מלהתבטא בבהירות , ונרתע מלומר במפורש אמיתות שלאוזן רגילה קשה לשמוע . דומה שהסגנון המיוחד שבו כתב המחבר , הוא ביטוי למצב נפשי שבו הוא נמצא , בעסקו בבעיות תיאולוגיות קשות וסבוכות , שעל פי הנורמה הדתית נחשבו לטאבו בעיני הממסד והציבור הרחב . זוהי אולי גם הסיבה לאירוניה המשמשת יסוד חשוב בהרבה מן הנאומים , ובמיוחד בנאומי ה . ' המחבר ביקש , כפי הנראה , למתן באמצעות האי רוניה את חומרת המשמעות של דבריו . שכן , בנאומי ה ' היינו מצפים לקבל תשובה חד משמעית וברורה לבעיות אלה . המש
|
|