|
|
עמוד:12
הצורה הספרותית של ספר איוב ספר איוב הוא היצירה הספרותית הגדולה , המורכבת והשלמה ביותר מבין ספרי המקרא הפיוטיים רבי ההיקף . בהבדל מספרים אחרים כמו תהלים , משלי או ספרי הנביאים הגדולים , שהם אסופות של יחידות ספרותיות קטנות שנערכו לקובץ אחד , ספר איוב מתחילתו ועד סופו הוא יצירה אחדותית של מחבר אחד , עם תכלית אחת : לברר את בעיית הצדיק הסובל בפרט ואת משמעות הסבל האנושי בכלל על כל היבטיה . לשם כך יצר המחבר יצירה פיוטית כבירה , עשירה בלשונה , בסגנונה ובדי מוייה הספרותיים , יצירה שהיא מיוחדת מסוגה . ( sui generis ) בעבר נעשו ניסיונות רבים לשייך את ספר איוב לאחת הסוגות הספרותיות האחרות המצויות במקרא או בספרויות המזרח הקדום . יש שראו בה תיאור דרמטי של ריב משפטי בין שני מתדיינים : איוב נגד אלוהים ; הרעים ממלאים על פי תפיסה זו תפקיד של סנגורים שקיבלו על עצמם להגן על צדקת האל , ואליהוא מערער על ניצחונו של איוב על רעיו במשפט , ובסופו של דבר נאומי ה ' , ה " נאשם " במשפט , גורמים לאיוב לבטל את תביעותיו נגדו . אחרים ביקשו לראות בספר איוב ביסודו "קינת פרט " גדולה בעלת צביון דרמטי . לדעתם תפקיד הרעים בדרמה זו היה מלכתחילה לנחם את איוב , אלא שהם גלשו לפסים של ויכוח , וגם נאומי ה ' נחשבים לפי דעה זו לוויכוחים . עיון מעמיק בספר מגלה כי משוקעים בו פסוקים ופסקאות השאו לים מסוגות ספרותיות שונות . אולם המחבר היטיב למזג אותם ליצירה ספרותית אחת , והוא משתמש בטוגות השונות למטרותיו המיוחדות . הסוגות השונות כולן משועבדות כאן לתכלית אחת , והתוצאה היא יצירה בסוגה בלתי מוגדרת . ? מבחינת הצורה ספרותית הספר מורכב משני חלקים : מסגרת סיפורית , היצוקה בתבנית של פרוזה נשגבה ( א-ב ; מב , ז-יז , ( ובתוכה משובץ ויכוח חכמתי רחב היקף ורב משתתפים , ויכוח העוסק בבעיית הגמול והצדק האלוהי . הוויכוח החכמתי הגדול מורכב מנאומי ויכוח ארוכים , הנתונים במסגרת נוסחאית , ומצטיינים במבנה אמנותי המעיד על התפתחות גבוהה של אמנות הדיבור והרטוריקה בישראל . רוב הנאומים כוללים שלושה חלקים : ו . פתיחה , שבה הדובר פונה אל הצד האחר בוויכוח , אם בדברי התנצלות מנומסים ואם בדברי פולמוס והתקפה ( השווה ד , ב ; ו , ב-ד ; ח , ב ; יא , ב-ג ; טו , ב-ג ; טו , ב-ג ; יח , כא , א ועוד . 2 ;( עיקרו של הנאום , שבו הדובר מפתח רעיון אחד או יותר , באופן הגיוני ועקבי ; . 3 חתימה , שבה הדובר מסכם את נאומו ( ה , כז ; יח , כא ; כ , כט ; כד , כה . ( המחזור העיקרי של הויכוחים מתנהל בין איוב לשלושת רעיו ( ג-לא . ( בעוד שהרעים פונים אל איוב ישירות , הרי איוב מפנה לעתים את דבריו אליהם , ולעתים הוא מפנה את טענותיו ותלונותיו אל אלוהים , העומד ברקע במשך כל השלב הזה של הוויכוח . נאומי אליהוא ( לב-לז ) לעומת זאת הם מעין מונולוגים שבהם הוא מתווכח עם איוב , תוך ציטוט טענותיו ( השווה לג , ח-יא ; לד , ה-ט ; לה , ב-ד . ( ואולם בוויכוח זה איוב ממלא תפקיד פסיווי , ואין הוא עונה על טענות אליהוא . הוויכוח השלישי מתנהל בין ה ' ובין איוב ( לח , א - מב , ו . ( בוויכוח זה ממלא ה ' את התפקיד הראשי , ואיוב רק עונה בקצרה , ודבריו הם דברי הסכמה וויתור ( השווה מ , ג-ה ; מב , א-ו . ( כל נאומי הוויכוח החכמתיים מנוסחים בלשון פיוטית נשגבה , עשירה במילים נדירות ויחידאיות , ומצטיינת בכל הסממנים של השירה המקראית - תקבולות שירית לסוגיהן , שימוש מגוון בדימויים ובמטפורות , משקל קצוב , מסגרת ( indusio ) ועוד . ואולם אף על פי שגוף הספר מורכב מנאומים , העלילה הדרמטית אינה נקטעת אף לרגע , וכל הנאומים מתקשרים ביניהם על ידי הערות קצרות של המחבר , המקדמות את העלילה ומביאות אותה אל שיאה ( נאומי ה , (' ואחר כך אל סיומה האידיאלי ( גינוי הרעים ושיבת שבותו של איוב ? . ( כאמור במסגרת הנאומים החכמתיים עושה המחבר שימוש מקורי בחומרים מסוגות ספרותיות שונות , המהווים אמצעי ספרותי לפתח ולקדם את רעיונותיו . הסוגה העיקרית שהמחבר משלב בנאומים היא ספרות החכמה על כל צורותיה . לסוגה זו יש לשייך קודם כול את התיאורים הארכניים של גורל הרשעים והצדיקים , מוטיב המופיע לרוב בדברי איוב ( ראה לדוגמה ה , א-ז , יז-כח ; ח , יא-טו ; טו , יז-לה ; כא , ב-לג ; כז , יג-כג . ( כמו כן שייכים לסוגה זו הפסוקים שבהם מופיעה ההדרכה החכמתית ( ד , ז-יא ; ח , ח-י ; יב , ז-יב ; טו , יז-טז ועוד , ( המתובלת לעתים בפתגמי חכמה ( ראה להלן "הפתגם והרטוריקה בספר איוב ;( " ההטפות של הרעים לדרוש את אלוהים ולבטוח בו ( ה , ח ; ח , ה-ז ; יא , יג-כ ) ולבסוף הפניות של המתווכחים איש אל רעהו אם בדברי נימוסין ואם בדברי פולמוס או אירוניה ( ראה ד , ב ; ח , ב ; יא , ב-ג ; טו , ב-ז ; טז , ב-ג ; יח , ב-ג ; לב , ו-כ ) או בזירוז לשמוע את מילות הנאום ( לג , א ; לד , ב-ג ; לו , ב-ד ; לז , יד . ( במיוחד טבועות בחותם הוויכוח החכמתי השאלות הרטוריות הבוטות שבהן פונה ה ' אל איוב בנאומיו ( לח , ד ואילך , טז , כב ועוד ; מ , ב , ז-ח ? . ( סוגיה אחרת המשולבת בנאומי כל הדוברים האנושיים בוויכוח היא ההלל לה . ' אולם בשעה שהרעים משתמשים בסוגיה זו אחרי הניסיונות שנתנסה בהם , הוא זכה להכיר את ה ' ואת מידותיו הכרה עמוקה יותר , והכרה זו דומה לראייה " ) ועתה עיני ראתך , " שם . ( יותר משאיוב השתוקק לדעת את סיבת ייסוריו , הוא רצה לקבל אישור על כך שסבלו לא בא לו כעונש על חטא . אלוהים בדבריו אל איוב אמנם נוזף בו על קוצר רוחו ועל התפרצותו כלפי מעלה , אך אין הוא מאשימו בשום חטא . ועוד זאת , לאחר מכן אלוהים מכיר בפירוש בצדקת איוב , בנזפו ברעים ( מב , ז . ( משנתברר לאיוב כי הוא צדיק וישר בעיני אלוהים , כבר אין חשוב לו לדעת מדוע באו עליו היי סורים , והוא נרגע ומתנחם על הדברים שהטיח כלפי מעלה . באמצעות התיאור הדרמטי של קורות איוב והטרנספורמציה הנפשית שעבר מבקש המחבר ללמד אותנו איך להתמודד עם סבל וייסורים הבאים עלינו ואין אנו מבינים את סיבתם . " ' ] ק ]
|
|