|
|
עמוד:13
ונעלי לכה , הכול נקי , מוקפד ומסודר , נושא חותם של פשטות אנגלית ורצון להיבדל , כמדומה , מאותם אמנים שחזותם כוללת כובע לבד רופס , מעיל קטיפה , מקטורן אדום רפוי , זקן ארוך יתר על המידה ושיער סתור . בלבושו המוקפד לא היה דבר רענן מדי או מנקר עיניים . שרל בודלר היה מאותם גנדרנים מאופקים הממרקים את בגדיהם בנייר זכוכית כדי להסיר מהם את הברק החגיגי ואת מראיתם החדשה , היקרה כל כך ללב האדם ההמוני ומסלידה כל כך בעיני ג'נטלמן של ממש . מאוחר יותר אף גילח את שפמו , מכיוון שהאמין כי זהו שריד של הידור ישן וציורי , וכי הדבקות בו הנה ילדותית ובורגנית . כשהוא חופשי מכל פלומה מיותרת דמה קלסתרו לזה של לורנס סטרן , דמיון שחיזק את מנהגו של בודלר להניח אצבע על הרקה בשעת דיבור ; תנוחה שבה מוצג , כידוע , ההומוריסטיקן האנגלי בפתח ספריו . זהו הרושם החיצוני שהותיר בי מחברו העתידי של פרחי הרע בפגישתנו הראשונה . בקמעות חמדה פריזאיים חדשים ספרו של תאודור דה בנוויל — אחד החברים היקרים והמתמידים ביותר של המשורר שאת אובדנו אני מבכה — אפשר לראות את דיוקן בחרותו , ובמידה מסוימת את העתיד
|
|