|
|
עמוד:8
רב"ט גדעון נחום , שכון ג' 25 טבריה . מצב הרוח בבית ירוד מאד , מסרבים להאמין ולקוות שיהיה טוב , היה ביקור קשה . סמל יוסף דני , הגולן 22 עפולה עילית . משפחה מרובת ילדים , עוד בן משרת בסדיר , בשריון . סמל משה מנחם , קיבוץ מענית . חיפה , מעוז-ציון , ירושלים , נס ציונה , תל אביב , חולון . משפחות גדולות , משפחות קטנות . אנשים שלא נפגשו מעולם , פתאום יש משהו שמאחד אותם , משהו שמייחד אותם והוא חזק מכל . האנשים שונים ורק החלומות בלילה כל כך דומים וסערות הנפש ביום . הכתובות הסתמיות מן המחברת - הופכות לי לבית . המשפחות הזרות - לקרובי משפחה . אמליה פותחת את הדלת בתוך הרשימה של אנשי היחידה ששירתו במוצב החרמון אלפרד אלכסנדר , בן יחיד , להוריו יוליוס ואמליה , הורים מבוגרים , ניצולי שואה , בודדים בארץ זרה שהיא עכשיו ביתם . מפקדים שניסו לבקר שם , מסרו שהם אינם פותחים את הדלת . באתי לשם , התקרבתי לבית , אישה אחת , אמא של אלפרד , הציצה מהחלון , ראתה אותי ומיהרה לנעול את הדלת . בפעם הבאה באתי לבושה אזרחית , הדלת נפתחה , פגשתי את אמליה . היא הביטה בי בעיניים גדולות ושאלה רק שאלה אחת : " למה שלחתם אותו לשם " ? אני מביטה בה חזרה בעיניים רטובות , לוקחת את ידה ושותקת . יום אחד מפרסם ה"טיימס" את תמונותיהם של השבויים בסוריה , אנחנו מתגודדים ומנסים לזהות את הפנים . אני ממהרת למשפחות , מחבקת את הצילומים כמו היו תיבה של אוצרות אבודים ועוברת מבית לבית לזהות את התקוה שהילד עוד חי . " שימי , זהו יזהר , שימי , זהו אבי , זהו אפרים . " אני מאושרת איתם ורק בסוסיתא מתחילה לשים לב שכמה משפחות זיהו את בנם באותה הדמות המצולמת שגם משפחות אחרות זיהו כבנם . האם להעמיד אותם על טעותם ? האם לנטוע בהם את הספק ? אני שותקת , מחליטה לא לקחת מהם את הדבר האחרון שעוד נותר להם - התקוה . מאוחר יותר קיסנג'ר בא עם רשימת שמותיהם של השבויים . כולם היו שם ברשימה , כל אנשי היחידה ממוצב החרמון . כולם . רק פרדי של יוליוס ואמליה לא היה ברשימות . קצת לפני השחרור שלי מהצבא , מפקד היחידה מתקשר "את מכירה את כל המשפחות , את נוסעת איתי לשדה התעופה - הבנים חוזרים . " איזו שמחה זאת הייתה . כל דפיקות הלב של החודשים האלה הקישו חזרה בחדרי הלב , כל הדמעות זלגו לחיוכים , כל החרדות לשמחה וכל הלילות הרדופים למציאות של חלום . מחרת כולם נסעו לשמוח עם המשפחות והחוזרים - אני נסעתי ליוליוס ואמליה ובכינו את שמחתם של אלה ששבו ועל בנם שחזר , בנם יחידם אשר אהבו כל כך . הורים שלא לקחו את בנם - והוא הלך . הורים שלא העלו את יחידם אל ההר - והוא עלה . הורים שלא עקדו את שאהבה נפשם - אך האש במזבח אחזה גס בסבך . מאז , כמו רבים אחרים ביחידה ובצבא , שמרתי על קשר עם המשפחה ובימי זיכרון היינו נפגשים שם בביתם במושב קדימה וכואבים יחד את אובדן בנם . עם השנים , אבא יוליוס הלך לעולמו . בערב ראש השנה האחרון הלכנו לפקוד את אמליה של אלפרד שספרה את הרגעים האחרונים . היינו שם משפחה גדולה , קצינות הנפגעים ששרתו מאז מלחמה ההיא , סמלות הת"ש לדורותיהן , מפקדים וחברים אחרים שפגשו את האישה הגדולה הזאת , נקשרו לנפשה והלכו איתה יד ביד לאורך השנים . שם על ערש מותה , חזרו אלי תמונות המפגש הראשון בינינו . היא בת דמותו של העצב היהודי המחפש נחמה - ואני נציגה קטנה של התקוה הגדולה שלא ידעה לשמור לה על היקר לה מכל . מאז אותם ימים יש לי כבר משפחה משלי , יש לי ילדים משלי . ולא פסקתי מללמוד על נפשו של האדם ועולמו , אך מאז ועד עצם היום הזה עוד לא למדתי דבר כמו זה שלמדתי אז , על כוחם של החיים ועוצמתם ועל גודל ליבה של אישה יהודיה , אמיצה , אם שכולה וכואבת , המתמודדת איתם . מעגלי עולם נפתחים ונחתמים ואני יודעת עמוק , עמוק בפנים שבמקום שבו נסגרים מעגלי הכאב - נפתחים מעגלי התקוה והחיים . 7 באוקטובר 2002 אשרי המאמין . שימי תלמי שימי תלמי ( באמצע ) עם א' זינגר שנפל בשבי ורעיתו . ניפגשו שוב בערב המל"מ
|
|