|
|
עמוד:13
בעלי חיים טמאים וטהורים ההבחנה בין החיות הטהורות והטמאות טעונה פירוש , וכל פירוש שיטתי , שתכליתו להסביר את הרקע להבחנה ביניהן , חייב לענות על השאלות הבאות : מדוע עוסק ויקרא יא בדיני אכילה בלבד ? למה אין החיות האסורות למאכל טמאות בעודן בחיים , ולמה אין הן מעבירות טומאה ? לשון אחרת , למה אין החוק אוסר כל מגע עמהן ? העובדה שגרעין החוק שלפנינו ( פסוקים א-כג ) עוסק באיסור אכילת חיות טמאות , נותנת יסוד להנחה , שלא הטומאה , אלא הימנעות ממאכלות אסורים היא עיקר כאן . ואכן אמנם אין נתבעים להימנע מטומאה מן הסוג שמצאנו בפרקים יב-טו ובבמדבר יט . יחסי מין או כניסה לבית מת אינם נאסרים , למרות העובדה , ששני המצבים גוררים אחריהם טומאה . מכאן שההיטמאות אינה בגדר חטא . בניגוד לכך , אכילת מאכלות אסורים דומה ליחסי אישות אסורים . לפי ויקרא כ , יז-כה מאכלות אסורים דומים לגילוי עריות , דבר הפוגם בקדושת העם ובייחודו ? . זמן רב לפני הופעת הכהונה הישראלית הועדפו סוגים מסוימים של חיות מבויתות לשמש כקורבנות לאלים מקומיים . ידוע לנו , כי בעלי חיים שהוקרבו באוגרית , היו זהים לבעלי חיים שהוקרבו בישראל . רק סוגים מסוימים נחשבו ראויים להקרבה על מזבח האל , ולכן היוו את הקטגוריה של אוכל טהור . העובדה , שחיות אלה היו טהורות , היתה גורם חשוב בקביעת חוקי הכשרות . כאשר קבעו הכוהנים , שמאכלי ישראל חייבים להלום עם קדוש , כבר היה להם דגם של מאכלים הנחשבים טהורים . חיות הקורבן , שהובאו לאל , שימשו אבן בוחן לטהרה אצל העם . כאשר הגיע הזמן לקבוע מהם בעלי החיים המותרים לאכילה , נתקבלו רק אותן הבהמות , שדמו באופן שטחי לדגם הבהמות , אשר הוקרבו לאל . מובן שהדגם לקביעת בהמות טהורות בעלות ארבע רגליים נגזר מבקר , מכבשים ומעזים ? . לפי אבני בוחן אלה אין לאכול את בשרן של חיות היבשה , שאינן מעלות גרה ואינן מפריסות פרסה ( לרבות מכרסמים ומינים מבויתים כמו הכלב והסוס - ראה יא , כו-כח . ( ארבעת מיני החי האסורים נבדלים באיסור מיוחד . בפרק יא , ב-ח מוזכרים ארבעת בעלי החיים שאסור לאכלם , משום שמתקיימת בהם רק אחת מן התכונות הדרושות . מקומו של החזיר בולט בכך , שהוא היחיד מבין כל עולם החי המפריס פרסה ואינו מעלה גרה . ברור שאלמלא הוא ניתן היה להגדיר את החיות הטהורות על סמך תכונתן להפריט פרסה בלבד . מכאן ניתן להניח , שאבן הבוחן החשובה והמקו דית ביותר מבין השתיים היא הפרסת פרסה . מכיוון שהחזיר הוא החיה האסורה היחידה לפי אמת המידה של העלאת גרה , ייתכן שהוא נחשב טמא עוד בטרם נקבע החוק המסתמך על העלאת גרה כאבן בוחן , וקריטריון זה הומצא אך ורק כדי לסווג את החזיר בין החיות הטמאות . כל יתר החיות הטמאות בעלות ארבע רגליים נקבעו בטמאות רק אחרי קביעת החוק . לכוהנים היה ברור שסוסים , חמורים , גמלים , דובים , אריות , חזירים , כלבים ומכרסמים שונים מהחיות המבויתות שהוקרבו לאל . ההבדלים היו מובנים מאליהם . אולם הבעיה היתה , שלשם קביעת חוק אין די בהכרזה , שכל הבהמות , שאינן דומות לבהמות מבויתות , אסורות באכילה . היה צורך בקווי יסוד ברורים לשם הכרעה במקרים קשים להבחנה . לכן נקבעו קריטריונים כאלה , שבעזרתם יוכל האדם הפשוט להבחין בין טמא לטהור ללא פקפוקים . הדגים היוו בעיה , כיוון שהם לא הותרו להקרבה על המזבח . הפתרון לבעיה נמצא בכך , שדגים חסרי קשקשים וסנפירים דומים במידת מה לחיות היבשה הטמאות . צלופחים ודגים אחרים ללא קשקשים נאסרו כנראה בשל דמיונם לנחשים . לא נוכל לדון בפרוטרוט בעניין עופות טמאים וטהורים , אולם ניתן לומר , כי כדרך שאר בעלי חיים הותאמו נם אלו לעופות קרבים למזבח , שהם התור והיונה . [ א"פ ] ממשיכים למות , אני מבצע את הפעולה הבאה : יוציאו איל אחד . מהצמר הכחול , האדום , הירוק , השחור והלבן שוזרים כתר . שמים את הכתר על ראש האיל ומגרשים אותו לדרך האויב . ואז יש לומר : אתה אל האויב שגרם לךבר הזה , הסתכל באיל הזה שכתר על ראשו . אנו הבאנו אותו לכאן לשם יחסי שלום " . ' במקרה זה הלשע מגולם בכתר הצמר שעל ראש החיה , והאיל מוציא את הרשע מהקהילה , ובו בזמן משמש כמתנת פיוס . ? דת ישראל שמרה על מושג הטגמאה ועל המושג של טקסי הגירוש והטיהור , כפי שבוצעו ביום הכיפורים ( ויקרא טז ) או בבתים נגועי צרעת ( יד , מט-נג . ( אך בישראל ניטל מהטומאה כל היבט דמוני , לכן אין צורך להתגונן ממגע בטומאה , פרט למקרה של יחסי אישות בזמן נידה ( ויקרא יח , יט ; כ , יח . ( אין גם צורך בטקסים אפוטרופאיים , המסלקים את הטומאה הפוטנציאלית שבכוחה לגרום מחלה או אסון . אפשר למצא טקסים כאלה בסיפור על המשחית בליל הפסח במצרים ( שמות יב , יג , כג ) ובסיפור ''מתן דמים למולת '' ( שמות ד , כד-כו . ( אבל יש לשים לב , שבסיפורים אלה הפוגע הוא האל , והדברים אמורים בכל מחלות הל 5 ר המתחוללות מחוץ לישראל ( ראה , למשל , ויקרא יד , לג ואילך ; במדבר יז , יא ואילך ; כה , ג-ט ; שמואל א ו , ד , יא ; שמואל ב כד , יח ואילך . ( כיוון שהטומאה אינה מהווה איום ממשי בחיי היום יום , אין טקסי הטיהור במקרא משמשים בריפוי חולים . מבצעים אותם רק לאחר ההחלמה , שכן אין הכוהן עוסק במעשי ריפוי . תפקיד זה שייך לנביא , אולם שלא כמו לאשף הבבלי , אין לנביא מידע כישופי . כוחו של הנביא לרפא בא לו מהאל . פעמים הוא משתמש במעשים כישופיים למחצה ( מלכים ב ד , לג-לה ; ה , ( אבל כפי שמעיד סיפור נעמן , לא הניבו ההליכים הכישופיים את התוצאות המקוות * . סוגי הטומאה במקרא מעטים מאוד , והם : ו . מנע בגופו של מת ; . 2 הפרשות מאיברי המין ; . 3 צרעת . מכאן אפשר להסיק בדרך השלילה מה אינו נחשב לטומאה . מחלת הצרעת קשורה במוות ( במדבר יב , יב . ( הפרשות מאיברי המין - הדם והזרע - מפחיתות את נוזלי החיים , ולכן קשורות אף הן למוות , הדם והזרע הם בגדר תזכורת לאדם , כי חייו הם בני חלוף , וכשיקנלו נוזלי החיים , יגיע מותו . ישנן אמנם מחלות חמורות יותר , המסכנות את החיים , אך אין הן נחשבות למטמאות , כיוון שאין הן כרוכות בהפרשות המפחיתות את כמותם של נוזלי החיים . העובדה , שיציאתם מהגוף מהירה , והם מתקלקלים מחוץ לגוף , עושה אותם סמל לירידת חיוניות החיים ( דברים לד , ז ) ולריקבון הגוף . [ א"פ ]
|
|